שיפוטיות – מתי נכונה השיטה “שפוט את עצמך ואל תשפוט אחרים“?
לבני האדם יש נטיות שונות ביחסם לעצמם ולאחרים. יש אנשים שהשיפוטיות שלהם מוטה לרעת האחרים ולטובתם שלהם: הם מחמירים בשיפוטם את האחרים ומקילים בשיפוטם את עצמם. הם דנים את האחרים לחובה, אך נוטים לדון את עצמם לזכות.
לעומתם, יש אנשים בעלי נטייה הפוכה: הם מחמירים עם עצמם יותר מאשר עם אחרים, דנים את עצמם לחובה ונוטים לדון את האחרים לזכות.
יש מורים רוחניים שהפכו את העיקרון “שפוט את עצמך ואל תשפוט אחרים” לשיטה רוחנית שלמה. השאלה היא אם שיטה זו נכונה, ובאיזה הקשר ראוי לאמץ אותה.
האם ניתן לשפוט רק את עצמנו?
לשיטה “שפוט את עצמך ואל תשפוט אחרים” יש כמה היבטים. היבט אחד נוגע לאמיתותה כדרך חיים וכהשקפת עולם. מבחינה זו, השיטה בעייתית.
כאשר לאדם יש מערכת שיפוטית שבאמצעותה הוא שופט את עצמו, באופן טבעי הוא משתמש באותה מערכת גם כדי לשפוט אחרים. אם קיימת בו שיפוטיות, היא עשויה לחול על כולם, ואם אין בו שיפוטיות, היא אינה חלה לא על עצמו ולא על אחרים. קשה לקיים שיפוטיות בררנית החלה רק על האדם עצמו, אך אינה חלה כלל על האחרים.
אפשר לקיים שיפוטיות בררנית ברמת המעשה והדיבור. אדם יכול להחליט שלא לבטא שיפוטיות כלפי אחרים, לא לדבר עליהם באופן שיפוטי ולא לפעול כלפיהם מתוך שיפוטיות. אולם ברמת המחשבה והלב, כאשר קיימת בו שיפוטיות כלפי עצמו, היא עשויה לחול באופן אוטומטי גם על אחרים, בין שהוא רוצה בכך ובין שאינו רוצה.
האדם יכול לנסות להדחיק את השיפוטיות שלו כלפי האחרים או להתכחש לה, כדי שלא תבוא לידי ביטוי. אולם אין פירוש הדבר שמבחינה פנימית ואובייקטיבית אין בו שיפוטיות כלפיהם. השיפוטיות עדיין קיימת, אלא שהוא אינו מבטא אותה בדיבור או במעשה, ולעיתים אף דוחק אותה ממחשבתו.
המערכת השיפוטית אינה בררנית. היא פועלת על פי אותם עקרונות כלפי האדם עצמו וכלפי האחרים.
דוגמה: כישלון במבחן נהיגה
נניח שאדם נכשל במבחן נהיגה והוא תופס את הכישלון כדבר שלילי המעיד על חוסר הצלחה או על חוסר יכולת. הוא שופט את עצמו לרעה בעקבות הכישלון.
כאשר ישמע שגם חברו נכשל במבחן נהיגה, אותה מערכת שיפוטית תתעורר גם כלפי חברו. ייתכן שהוא לא יאמר דבר, ואולי אף ינסה לעודד אותו ולדון אותו לזכות. עם זאת, במחשבתו עשויה להתעורר באופן אוטומטי אותה תפיסה שלפיה כישלון במבחן הוא דבר שלילי.
כלומר, אם הוא שופט את עצמו לרעה משום שנכשל, קשה לטעון שאין בו שום שיפוטיות כלפי אדם אחר שנכשל באותו הדבר. הוא יכול להימנע מביטוי השיפוטיות, אך עצם אמת המידה השיפוטית עדיין קיימת בתוכו.
מבחינה אובייקטיבית קיימים אפוא שני מצבים עיקריים: או שהשיפוטיות אינה פועלת כלל, ואז היא אינה חלה לא על האדם עצמו ולא על האחרים, או שהיא פועלת, ואז היא עשויה לחול, לפחות במידה מסוימת, גם על האחרים.
לכן שיפוטיות סלקטיבית מוחלטת אינה אפשרית באמת. לעיתים היא מבטאת בעיקר הדחקה או התכחשות לשיפוטיות הקיימת בתוך האדם.
מתי השיטה נכונה ומועילה?
למרות האמור, השיטה “שפוט את עצמך ואל תשפוט אחרים” יכולה להיות נכונה ומועילה כאשר מטרתה חינוכית: להביא את האדם לשיפור עצמי.
כאשר קיימת מגמה של תיקון עצמי, אפשר לאמץ גישה האומרת לאדם: אל תעסוק בחסרונותיהם של האחרים, בדוק את עצמך, שפוט את מעשיך ונסה להשתפר. במקרה כזה, אין הכוונה לטעון שמערכת השיפוטיות יכולה לחול מבחינה פנימית רק על האדם עצמו ולעולם לא על האחרים. הכוונה היא להפנות את תשומת לבו של האדם אל המקום שבו יש לו יכולת לפעול ולשנות.
האדם אינו שולט במעשיהם של האחרים, אך הוא יכול לבחון את מעשיו שלו ולנסות לתקנם. לכן עדיף שימקד את כוח השיפוט שלו בעצמו, במקום לעסוק בביקורת מתמדת על אחרים.
השיפוט העצמי אינו מטרה בפני עצמה. מטרתו להביא את האדם לשיפור מעשיו. משום כך עליו להיות ענייני, מדויק ומאוזן. שיפוט עצמי שאינו מוביל לתיקון אלא רק להלקאה עצמית, לאשמה ולייאוש אינו ממלא את מטרתו החינוכית.
שיפוט עצמי לעומת השוואה לאחרים
אחת הבעיות המרכזיות בשיפוט האחרים היא שהוא מאפשר לאדם להימנע מהתמודדות עם חסרונותיו. במקום לשאול אם הוא פועל כראוי, הוא משווה את עצמו לאחרים ומסתפק בכך שמצבו טוב משלהם.
אדם יכול לומר לעצמו: “נכון שיש לי חסרונות, אבל לאחרים יש חסרונות גדולים יותר”. באמצעות השוואה זו הוא מרגיע את עצמו ואינו מרגיש צורך להשתנות. במקום לבדוק אם מעשיו טובים או רעים מצד עצמם, הוא בודק רק אם הוא טוב יותר מאנשים אחרים.
השיטה “שפוט את עצמך ואל תשפוט אחרים” מועילה כאשר היא מונעת מן האדם להשתמש בחסרונותיהם של האחרים כתירוץ שלא לתקן את עצמו. היא מחזירה אותו לשאלה העיקרית: מה אני יכול לשפר בעצמי?
דוגמה: תחרות בין מערכות ציבוריות
לפעמים מתנהל ויכוח בין שתי מערכות ציבוריות בשאלה איזו מהן מושחתת יותר. כל מערכת מצביעה על חסרונותיה ועל כישלונותיה של המערכת האחרת וטוענת שהיא עצמה מושחתת פחות.
כך נוצרת תחרות שבה כל צד מנסה להוכיח לא שהוא נקי משחיתות, אלא שהצד האחר מושחת יותר ממנו. במקום לשאול כיצד אפשר לתקן את השחיתות הקיימת בתוך המערכת, כל צד מתנחם בכך שמצבו טוב יחסית למצבו של האחר.
אילו כל מערכת הייתה מתמקדת בשיפוט עצמי במקום בשיפוט המערכת האחרת, ייתכן שהיא הייתה משתפרת יותר. במקום לשאול “מי מאיתנו מושחת יותר?”, כל מערכת הייתה שואלת: “מה אינו תקין אצלנו, וכיצד אפשר לתקנו?”
מערכת ציבורית אינה צריכה להסתפק בכך שהיא פחות מושחתת ממערכת אחרת. עליה לשאוף להיות נקייה וישרה ככל האפשר. העובדה שקיימת מערכת גרועה ממנה אינה הופכת את חסרונותיה שלה לטובים או למוצדקים.
כאשר מערכת מתמקדת בחסרונותיה של המערכת האחרת, היא עלולה לנוח על זרי הדפנה. היא אינה מתקנת את עצמה, מפני שהיא מסתפקת בטענה שמצבה טוב יותר באופן יחסי. לעומת זאת, כאשר היא מפנה את הביקורת כלפי עצמה, השיפוטיות יכולה להפוך לכלי של תיקון ושיפור.
שיפוט כאמת לעומת שיפוט ככלי חינוכי
יש להבחין בין שתי שאלות שונות. השאלה הראשונה היא אם אפשר מבחינה פנימית ואמיתית לשפוט רק את עצמנו ולא לשפוט כלל את האחרים. התשובה היא שקשה לעשות זאת, משום שאמות המידה שבאמצעותן אנו שופטים את עצמנו משמשות אותנו גם בשיפוט אחרים.
השאלה השנייה היא אם ראוי מבחינה חינוכית ומעשית להפנות את עיקר הביקורת כלפי עצמנו ולא כלפי האחרים. כאן התשובה יכולה להיות חיובית. האדם כדי לו לשפר את עצמו, ולכן מוטב שישקיע את מאמציו בתיקון מעשיו במקום בביקורת על זולתו.
השיטה אינה בהכרח נכונה כתיאור של המציאות הפנימית, משום שהשיפוטיות אינה סלקטיבית לחלוטין. אולם היא יכולה להיות נכונה כהדרכה מעשית: אל תעסוק בחסרונותיהם של אחרים כדי לפטור את עצמך מתיקון, בחן את מעשיך ושפר את מה שביכולתך לשנות.
סיכום
השיטה “שפוט את עצמך ואל תשפוט אחרים” אינה נכונה לחלוטין אם מבינים אותה כטענה שלפיה האדם יכול לקיים בתוכו מערכת שיפוטית החלה רק עליו ואינה חלה כלל על אחרים. כאשר קיימות באדם אמות מידה שיפוטיות, הן נוטות לפעול כלפי עצמו וכלפי האחרים כאחד. אפשר שלא לבטא את השיפוטיות כלפי אחרים בדיבור ובמעשה, אך קשה למנוע ממנה להתעורר במחשבה ובלב.
עם זאת, השיטה נכונה ומועילה כאשר היא משמשת הדרכה חינוכית לשיפור עצמי. במקום לעסוק בחסרונותיהם של האחרים, להשוות את עצמנו אליהם ולהסתפק בכך שאנו טובים מהם, מוטב להפנות את תשומת הלב אל מעשינו ולנסות לתקנם.
מטרת השיפוט העצמי אינה לגרום לאדם להלקות את עצמו, אלא לעזור לו לזהות את חסרונותיו ולהשתפר. לכן הניסוח המדויק של השיטה עשוי להיות:
“שפוט את עצמך כדי לתקן את עצמך, ואל תשפוט את האחרים כדי להצדיק את עצמך”.
