שמחת חג הסוכות – מדוע עיקר השמחה מתגלה דווקא בדירת עראי?

שמחת חג הסוכות – מדוע עיקר השמחה מתגלה דווקא בדירת עראי?

מצוות השמחה נוהגת בכל שלושת הרגלים, אולם חג הסוכות מזוהה עם השמחה באופן מיוחד. ראש השנה ויום הכיפורים אינם ימי שמחה במובן הרגיל של המילה, אלא בעיקר ימי דין, תשובה וכפרה. גם בפסח ובשבועות קיימת מצוות שמחה, אך התורה מדגישה את השמחה במיוחד בהקשר של חג הסוכות.

כך נאמר בתורה:

“חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאׇסְפְּךָ מִגׇּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה’ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’, כִּי יְבָרֶכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ” (דברים ט”ז, י”ג–ט”ו).

לכאורה יש לשאול: מדוע דווקא בסוכות מודגשת השמחה יותר מבמועדים האחרים? הרי בחג הסוכות האדם עוזב את ביתו הקבוע, את מבצרו ואת המקום המעניק לו תחושת יציבות וביטחון, ועובר לגור בדירת עראי. לכאורה, מצב כזה אינו נראה כסיבה מיוחדת לשמחה. אם כן, מדוע נקבע שעיקר גילויה של השמחה יהיה דווקא בחג הסוכות?

השמחה בזמן האסיף

על פי פשוטו של מקרא, אפשר להסביר שהשמחה המיוחדת של חג הסוכות נובעת מכך שהוא חל בתקופת האסיף. בתקופה זו האדם אוסף לביתו את תבואת השנה ורואה את פרי עמלו.

כך נאמר:

“אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּאׇסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ, תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה’ שִׁבְעַת יָמִים; בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן. וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל, וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים” (ויקרא כ”ג, ל”ט–מ’).

לפי הסבר זה, השמחה אינה נובעת דווקא מעצם הישיבה בסוכה. האדם שמח משום שהסתיימה שנת העבודה החקלאית, תבואתו נאספה והוא רואה ברכה במעשה ידיו. הוא יושב בסוכה, אך שמחתו נובעת מברכת האסיף.

אמנם גם חג השבועות קשור לקציר ולביכורים, ואף בו נאמרה מצוות שמחה:

“וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם” (דברים ט”ז, י”א).

לכן אפשר להציע רובד נוסף: השמחה המיוחדת של סוכות אינה מתקיימת רק למרות הישיבה בסוכה, אלא מתגלה דווקא באמצעותה.

שתי מדרגות של שמחה

יש בעולם סוגים רבים של שמחה. יש שמחה על הולדת בן או בת, שמחה על בניית בית חדש, שמחה בזוגיות, בפרנסה, בהצלחה, בבריאות או בהגשמת מטרה.

את השמחות האלה אפשר לכלול תחת הכותרת “שמחה התלויה בדבר”. האדם שמח מפני שדבר מסוים התרחש, מפני שקיבל דבר שהיה חסר לו או מפני שמצבו השתפר.

לעומתה קיימת שמחה אחרת: שמחה שאינה תלויה בדבר מסוים. אין פירוש הדבר שאין בחייו של האדם סיבות לשמחה, אלא ששמחתו העמוקה אינה עומדת ונופלת עם הדברים החיצוניים. היא אינה תלויה לחלוטין בבית, ברכוש, במעמד, בהצלחה או בנוחות.

שמחה התלויה בדבר עלולה להיעלם כאשר הדבר מתבטל, ואילו שמחה שאינה תלויה בדבר יכולה להישאר גם כאשר הנסיבות החיצוניות משתנות.

השמחה המתגלית בדירת העראי

חג הסוכות מבטא את השמחה שאינה תלויה בדבר. האדם עוזב את ביתו הקבוע ונכנס לסוכה, המוגדרת דירת עראי. חז”ל ניסחו זאת כך:

“אמרה תורה: כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי” (תלמוד בבלי, סוכה ב ע”א).

הבית הקבוע מבטא ביטחון, יציבות, רכוש, גבולות והגנה. הסוכה, לעומתו, מבטאת ארעיות. דפנותיה אינן מעניקות לאדם אותה תחושת ביטחון שמעניקים קירות ביתו, והסכך משאיר אותו פתוח אל השמים.

דווקא במצב הזה מצווה האדם לשמוח. הוא מתבקש לגלות ששמחתו אינה נובעת רק מן הבית שהוא מחזיק בו, מן הרכוש שצבר או מן התנאים החיצוניים העומדים לרשותו. הוא יכול לשמוח גם כאשר הוא יוצא לזמן־מה ממקום ביטחונו ונכנס לדירה ארעית.

בדרך דרש אפשר לקרוא כך גם את המילים “וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ”. בדרך כלל המילה “אך” משמשת לשון מיעוט. לפי הביאור המוצע כאן, התורה רומזת לאדם ללמוד לשמוח גם כאשר יש לו “אך”, כלומר כאשר יש לו פחות ממה שהיה רגיל אליו.

אין הכוונה שהאדם מוכרח לשמוח על כל חיסרון מצד עצמו, אלא ששמחתו אינה מוכרחה להתבטל בגלל החיסרון. הוא מסוגל לשמוח במה שיש, ולגלות שמחה פנימית אפילו כאשר דבר מסוים חסר. זוהי שמחה הקיימת הן במצב של שפע והן במצב של מיעוט, ולכן היא עמוקה ויציבה יותר מן השמחה התלויה רק בדברים חיצוניים.

ניסוך המים ושמחת בית השואבה

רעיון זה בא לידי ביטוי גם בניסוך המים שנערך בבית המקדש רק בחג הסוכות.

שאיבת המים מן השילוח לקראת ניסוכם נעשתה בשמחה גדולה, ומכאן שמה של שמחת בית השואבה. המשנה אומרת:

“הֶחָלִיל חֲמִשָּׁה וְשִׁשָּׁה. זֶהוּ הֶחָלִיל שֶׁל בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, שֶׁאֵינוֹ דּוֹחֶה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב. אָמְרוּ: כָּל מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו” (משנה, סוכה ה’, א’).

בדרך רמז אפשר לראות ביין ביטוי לשמחה התלויה בדבר. על היין נאמר:

“וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ, לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן; וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד” (תהלים ק”ד, ט”ו).

היין הוא משקה בעל טעם, ריח והשפעה משמחת. המים, לעומתו, הם הדבר הפשוט והבסיסי ביותר. אין בהם עושר של טעמים, ואף על פי כן שמחת בית השואבה התעוררה דווקא סביב שאיבת המים.

לפי הביאור המוצע כאן, שמחת היין מרמזת על שמחה הנובעת מדבר נוסף המעניק לאדם הנאה. שמחת המים מרמזת על השמחה הפשוטה, הקודמת לתוספות החיצוניות: שמחה בעצם החיים, בעצם הקיום ובעצם הקשר עם מקור החיים.

לכן אפשר להבין בדרך רעיונית את דברי המשנה: “מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו”. ייתכן שאדם ראה בחייו שמחות רבות, אך כולן נבעו מהשלמת חיסרון מסוים. שמחת בית השואבה מבטאת מדרגה עמוקה יותר, שבה האדם שמח לא רק מפני שחיסרונו התמלא, אלא מתוך נקודת חיים שאינה תלויה במילוי החיסרון.

שמחת החכמים בבית המקדש

השמחה בבית השואבה לא הייתה שמחה קלה וחסרת תוכן. דווקא גדולי החכמים ואנשי המעלה הם שרקדו ושמחו לפני העם.

הרמב”ם כותב:

“מצוה להרבות בשמחה זו. ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה, הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסכות. אבל כל העם, האנשים והנשים, כולן באין לראות ולשמוע” (משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב ח’, י”ד).

דווקא החכמים הגדולים היו מסוגלים לבטא את השמחה הזאת, מפני שהיא דורשת הבנה עמוקה. אין זו רק התפרצות של הנאה בעקבות הצלחה חיצונית, אלא שמחה הקשורה בהשגת משמעות החיים ובקשר שבין האדם, העולם והמקור האלוהי של המציאות.

“אם אני כאן, הכול כאן“

על הלל הזקן מסופר:

“תניא, אמרו עליו על הלל הזקן, כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן: אם אני כאן הכול כאן, ואם איני כאן מי כאן.” (תלמוד בבלי, סוכה נ”ג ע”א).

לדברי הלל יש פירושים שונים. לפי הכיוון המוצע במאמר זה, המילים “אם אני כאן, הכול כאן” מבטאות שמחה בעצם ה”אני” הקיים. כאשר האדם נוכח באמת, ואינו תולה את כל קיומו במה שיש לו או במה שחסר לו, הוא מגלה שהשמחה כבר נמצאת בנקודת החיים עצמה.

במדרגה הזאת מתגלה נקודת האחדות שבין האדם, המציאות ואלוהים. אין הכוונה בהכרח למחיקת ההבדלים ביניהם, אלא לכך שהאדם אינו תופס עוד את עצמו כישות מנותקת הנאבקת בכל המציאות. הוא מרגיש שחייו כלולים בתוך מציאות רחבה ואחדותית יותר, ומתוך כך מתעוררת בו שמחה שאינה נשענת רק על הישגים חיצוניים.

הקבצן החירש והחיים שאין בהם חיסרון

רעיון דומה מופיע ב”מעשה בשבעה קבצנים” של רבי נחמן מברסלב. הקבצן החירש, המבטא במעשה בחינה של חכם האמת, מתפאר בכך שהוא חי חיים טובים שאין בהם שום חיסרון.

כך נאמר במעשה:

“רק שכל העולם כולו אינו עולה אצלי לכלום, שאשמע החיסרון שלהם, כי כל הקולות כולם הם מן חסרונות, כי כל אחד ואחד צועק על חסרונו, ואפילו כל השמחות שבעולם, כולם הם רק מחמת החיסרון, ששמח על החיסרון שחסר לו ונתמלא. ואצלי כל העולם כולו אינו עולה לכלום, שייכנסו באוזניי החיסרון שלהם, כי אני חי חיים טובים שאין בהם שום חיסרון, ויש לי הסכמה על זה שאני חי חיים טובים מן המדינה של עשירות. וחיים טובים שלו היו, שהיה אוכל לחם ושותה מים” (רבי נחמן מברסלב, סיפורי מעשיות, מעשה י”ג, “מעשה בשבעה קבצנים”).

הקבצן החירש אומר שכל השמחות הרגילות נובעות מחיסרון: תחילה חסר לאדם דבר מסוים, ולאחר שהחיסרון מתמלא הוא שמח. אלא ששמחה כזאת עדיין תלויה בחיסרון ובמילויו.

לעומת זאת, הוא מתאר חיים טובים שאין בהם חיסרון. אין הכוונה בהכרח שיש לו שפע חומרי, שהרי חייו הטובים מתוארים דווקא כאכילת לחם ושתיית מים. חיצונית יש לו מעט מאוד, אך פנימית אין הוא מרגיש שחייו חסרים.

גם כאן מופיעים הלחם והמים, הדברים הפשוטים והבסיסיים ביותר. השמחה העמוקה אינה מוכרחה להיות תוצאה של עושר, מותרות וריבוי נכסים. האדם עשוי לאכול לחם, לשתות מים ולחיות בתחושת חיים שלמים וטובים.

סוכות מלמד לשמוח גם בלי המשענת החיצונית

בחג הסוכות האדם אינו נדרש לבטל את השמחה התלויה בדבר. גם שמחה בתבואה, במשפחה, בפרנסה, בחירות ובברכת הארץ היא שמחה אמיתית וראויה. התורה עצמה מזכירה את ברכת התבואה ומעשה הידיים כסיבות לשמחה.

אולם הסוכה מוסיפה לשמחה רובד נוסף. האדם אוסף את תבואתו, אך דווקא אז הוא יוצא מביתו. יש לו רכוש, אך הוא יושב בדירת עראי. הוא שמח במה שקיבל, אך לומד ששמחתו אינה תלויה לחלוטין במה שאסף.

זהו החיבור המיוחד של סוכות: מצד אחד, “בְּאׇסְפְּךָ מִגׇּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ” — שמחה בשפע ובברכה. מצד שני, “צא מדירת קבע ושב בדירת עראי” — שחרור זמני מן התלות בבית וברכוש.

המסר אינו שעל האדם לזלזל בביתו, בפרנסתו או בצרכיו. המסר הוא שלא ימסור להם את כל כוח שמחתו. בית, רכוש, הצלחה ובריאות עשויים להוסיף שמחה, אך הם אינם חייבים להיות המקור היחיד שלה.

לסיכום

השמחה המיוחדת של חג הסוכות ניתנת להבנה בשני רבדים המשלימים זה את זה.

ברובד הפשוט, סוכות הוא חג האסיף. האדם שמח בתבואה שאסף, בברכת הארץ ובפירות עבודתו.

ברובד הפנימי, דווקא הישיבה בסוכה מלמדת אותו לגלות שמחה שאינה תלויה לחלוטין בדבר חיצוני. הוא יוצא מביתו הקבוע, יושב בדירת עראי ומגלה ששמחתו יכולה להישאר קיימת גם בלי כל המשענות הרגילות.

ניסוך המים, שמחת בית השואבה, דברי הלל וסיפור הקבצן החירש מבטאים, לפי ביאור זה, את אותה נקודה: מעבר לשמחה הנובעת מהשלמת חיסרון, קיימת שמחה בעצם החיים, בעצם הקיום ובקשר עם מקור החיים.

מוסר ההשכל הוא שעלינו לתת את הדעת לא רק על הדרך לשמוח במה שיש לנו, אלא גם על האפשרות לשמור על השמחה למרות או בגלל מה שאין לנו. עלינו ללמוד לשמוח בטוב שקיבלנו, אך גם לגלות בתוכנו נקודת שמחה שאינה בטלה כאשר דבר חיצוני חסר או משתנה. זו השמחה העמוקה שסוכות מבקש ללמד, שמחה בדברים הטובים, שמחה על הדברים הטובים, ולבסוף גם שמחה שאינה תלויה בהם.