התעתוע של מלחמת חרבות ברזל, השמדת חמאס, השבת החטופים, ועסקת השבת החטופים
בעיקרו של דבר, המצב האידאלי הוא למנוע מחמאס להגיע למצב שבו הם יכולים לאיים על אזרחי ישראל. הדבר השני הוא, שגם כאשר לחמאס יש כוח, על המדינה והצבא היה להבטיח שהוא לא יוכל לתקוף ולפגוע כפי שקרה ב-7 באוקטובר.
לאחר המחדלים הנוראים והאיומים, שהובילו להרג והתעללות באזרחים רבים, ונחטפו אזרחים רבים, יצאה הממשלה למלחמה עם שתי מטרות עיקריות: השבת החטופים והשמדת חמאס.
עם זאת, הממשלה לא נקטה במהלכים שמוודאים ששתי המטרות לא יעמדו בסתירה אחת לשנייה. לא נראה גם שהיא נתנה את דעתה על מצבים אפשריים במהלך המלחמה שבהם שתי המטרות יהיו בסתירה. האם ייתכן מצב שבו הממשלה תצטרך להחליט בין השבת החטופים להשמדת חמאס? אם מצב כזה יתרחש, מה יגבר: השמדת חמאס או השבת החטופים?
עוד דבר שנראה כי הממשלה לא לקחה בחשבון הוא, האם הדרך היחידה להבטיח את ביטחון האזרחים היא רק בניצחון מוחלט והשמדת חמאס הצבאי והמדיני, או שאפשר למצוא דרך להבטיח שלא יחזור אירוע כמו 7 באוקטובר, גם בלי השמדת חמאס?
אם יש דרך כזו, ייתכן שניתן לבצע עסקת חטופים, לוותר על השמדת חמאס, ובמקביל להבטיח את ביטחונם של תושבי הדרום.
כבר מההתחלה, היה אפשר לחתור לעסקת חטופים, ובכך להשיב את כל החטופים או כמעט את כולם. בהזדמנות מאוחרת יותר, היה ניתן לשוב ולפתוח במלחמה נגד חמאס ולבצע את מיטוטו. גם אם העולם יתנגד לכך, שווה לנו להתמודד עם התנגדות זו על מנת לממש את שתי המטרות במלואן.
לא ברור אם נעשה ניסיון למצות את האפשרות לממש את שתי המטרות ללא סתירה ביניהן. נראה כי הדרך שהממשלה בחרה אינה משיגה את שתי המטרות: לא השמדת חמאס וגם לא השבת כל החטופים.
אם הממשלה הייתה פועלת לעניין עסקת החטופים בימים הראשונים של המלחמה, היה ניתן להציל יותר אזרחים חיים, ולחלק מהנשארים בחיים היה נחסך הסבל הגדול של תקופת השבי.
הדרך שבה המלחמה נוהלה יצרה סתירה מתמדת בין המטרות. כל יום שעובר מקטין את סיכויי השבת החטופים, ומגביר את הסיכוי להכריע את חמאס. אך הממשלה המשיכה להצהיר ששתי המטרות עומדות בפני עיניה, בזמן שבפועל, מטרה אחת הוזנחה על חשבון השנייה.
מה עוד, שמתחילת המלחמה לא ברור איך המבצעים הצבאיים אמורים להשמיד את חמאס, ואיך המלחמה תסייע להשגת מטרת השבת החטופים. כל יום שעובר מקטין את הסיכוי שהחטופים יחזרו חיים ובריאים, ואם כך, אז מדוע כל הזמן מדברים על מטרת השבת החטופים?
אם הממשלה הייתה מחליטה שזוהי השמדת חמאס החשובה יותר, ולכן, אם צריך, יפגעו בסיכויים להשבת החטופים כדי להבטיח את מטרת השמדת חמאס, היה אפשר להבין את ההחלטה, גם אם לא כולם היו מסכימים עמה.
כמו כן, אם הממשלה הייתה מחליטה שהמטרה החשובה ביותר היא השבת החטופים, והשמדת חמאס כפופה לה, ניתן היה גם להסכים או לא להסכים עם ההחלטה. אך הממשלה בחרה להצהיר ששתי המטרות חשובות באותה מידה, מבלי לבצע תיעדוף.
הממשלה חזרה והצהירה ששתי המטרות עומדות לנגד עיניה, אולם בפועל, במהלך ניהול המלחמה, לא תמיד הייתה התאמה בין הצהרותיה לבין פעולותיה. פעמים רבות היה זיגזוג בין המטרות – עצירת המלחמה כדי לשחרר חטופים, הימנעות מהתקפות באזורים מסוימים מחשש לפגיעה בחטופים, ולפעמים ההפך.
הבלבול והזיגזוג הפכו להיות חלק בלתי נפרד מההנהגה: מצד אחד, חותמים על עסקת שחרור חטופים והפסקת אש, ומצד שני, מכריזים שהמלחמה תימשך, ושלא מתכוונים להפסיק אותה. זהו מצב של אחיזת עיניים, שבו נעשו צעדים מנוגדים אחד לשני, דבר שמוביל למבוי סתום בניהול המלחמה.
נראה כי אנו מצויים במצב שבו המלחמה לא מובילה להכרעה ברורה, ושואפת לתוצאה שאין בה יתרון ברור לאחד מהצדדים. מעניין כיצד ומתי תגיע סופה של מלחמת חרבות ברזל, ומתי תגיע תקומה מהאופן שבו היא נוהלה.
