סיבתיות – הבחנה בין סוגים של קשר סיבתי: הבחנה בין קשר סיבתי של “רק” לבין קשר סיבתי של “או”, בניין אב משני כתובים, הצד השווה שבהם והיסקים תלמודיים
לפעמים, כאשר מנסים למצוא סיבה לתופעה מסוימת, מבלבלים בין קשר סיבתי מסוג אחד לבין קשר סיבתי מסוג אחר. קיימים שני סוגים של קשר סיבתי, שלעיתים קרובות מבלבלים ביניהם, ובשל כך שוגים באבחון הקשר הסיבתי הנכון.
קשר סיבתי מהסוג הראשון הוא קשר של “רק“: כלומר, רק אם מתקיים תנאי A תתרחש תוצאה .C או רק אם מתקיים תנאי B תתרחש תוצאה .C משמעות הדבר היא שרק כאשר מקרה A קורה, תתרחש בעקבותיו תוצאה ,C וכן הלאה.
דוגמה מהחיים: לפי החוק במדינת ישראל, רק מי שיש לו רישיון נהיגה תקף מורשה לנהוג ברכב.
קשר סיבתי מהסוג השני הוא קשר של “או“: כלומר, תוצאה C תתרחש אם יתקיים תנאי A או אם יתקיים תנאי .B משמעות הדבר היא שתוצאה C יכולה להיגרם הן כתוצאה מאירוע A והן כתוצאה מאירוע .B
דוגמה מהחיים: מי שרשאי להצביע בקלפי ביום הבחירות הוא רק מי שיזדהה באמצעות תעודת זהות, או באמצעות רישיון נהיגה, או באמצעות דרכון.
הבלבול הלוגי מתרחש כאשר צופים במקרה שבו תנאי A מתקיים, ובעקבותיו מתרחשת תוצאה C. הצופים נוטים לחשוב בטעות שהקשר הסיבתי בין A ל־C הוא קשר של “רק” (גורם בלעדי). בשל כך, כאשר הם נתקלים במקרה אחר שבו תנאי A לא התקיים אך תנאי B כן התקיים, ובעקבותיו שוב התרחשה תוצאה C – הם מסיקים בטעות שתי מסקנות שגויות:
- הם מסיקים שלא נכון לומר ש־ C נגרם בגלל ,A שהרי עובדה שישנו מקרה שבו התרחש B מבלי שקדם לו A ועדיין קיבלנו את תוצאה .C
- באופן דומה, הם מסיקים שלא נכון לומר ש־ B הוא הסיבה ל־,C שהרי עובדה שראינו מקרה שבו התרחש A מבלי שקדם לו B ועדיין קיבלנו את תוצאה .C לכן, לשיטתם, גם B אינו הסיבה ל־ .C
כל זאת, בשעה שבאמת תנאי A הוא אכן סיבה ל ,C וגם תנאי B הוא אכן סיבה ל־,C הטעות שלהם נובעת מכך שהגורמים הללו אינם גורמים בלעדיים. הקשר הסיבתי אינו קשר של “רק A או “רק” אלא קשר לוגי של “או” – כלומר, תוצאה C תתרחש בכל פעם שיתקיים A או שיתקיים .B
נמצאנו למדים שהטעות נובעת מחוסר הבנה של סוג הקשר הסיבתי שבין שני הדברים. כאשר סוג הקשר האמיתי בין שני הדברים הוא קשר של “או”, ומניחים בטעות שסוג הקשר הוא של “רק”, מגיעים בהכרח למסקנות שגויות.
הופעת הכשל הלוגי בהיסקים תלמודיים
ייתכן שנפלה כאן שגיאה היסקית־תלמודית. דרך חשיבה שגויה זו אמנם נפוצה מאוד בחיי היומיום, אך ייתכן שהיא קיימת ונפוצה גם בדיוני התלמוד. ברצוני להצביע על אחד המקומות בש”ס שבהם נראה שהגמרא נוקטת קו מחשבה המבוסס על שגיאה זו: תלמוד בבלי מסכת שבת.
באותה סוגיה, הגמרא מנסה לברר מהו המקור ההלכתי לכך שעורות של בהמות מטמא באוהל, והאם ניתן ללמוד את דין העורות הטמאים לטומאת אוהל ממקורות אחרים.
הגמרא מנסה להוכיח את הדין מטומאת נגעים לטומאת אוהל באופן הבא: נגעים מטמאים בעורות טמאים(בגדי עור), ולכן נלמד מהם לטומאת אוהל.
הגמרא דוחה לימוד זה בקושיה (פרכה) הבאה:
“מה לנגעים – שכן מטמאין בשתי וערב” (לשון הגמרא, שבת כח ע”א).
כלומר, טומאת נגעים חמורה יותר, שכן היא חלה גם על חוטי שתי וערב של בגד, מה שאין כן בטומאת אוהל. כיוון שנגעים הם מערכת טומאה חמורה יותר, ייתכן שרק בה קיימת החומרה לטמא עורות, ולכן לא נוכל ללמוד ממנה לטומאת אוהל הקלה יותר, שאינה מטמאה בשתי וערב.
בניסיון השני, הגמרא מנסה ללמוד את הדין מטומאת שרץ: כשם שטומאת שרץ מטמאה בעורות טמאים, כך נלמד ממנה לטומאת אוהל.
הגמרא דוחה גם לימוד זה משום שיש חומרה מיוחדת בטומאת שרץ שאינה קיימת בטומאת אוהל:
“מה לשרצים – שכן מטמאין בכעדשה” (לשון הגמרא, שבת כח ע”א).
חומרתו של השרץ היא שהוא מטמא בשיעור קטן מאוד של “כעדשה”, בעוד שטומאת מת באוהל צריכה שיעור גדול יותר של “כזית”. כיוון שטומאת שרץ חמורה יותר מבחינת השיעור המטמא שלה, ייתכן שרק בגלל חומרה זו היא מטמאה בעורות של בהמה טמאה, ולא ניתן ללמוד ממנה לטומאת אוהל הקלה יותר.
בשלב זה פונה הגמרא למנגנון ההיסק של “בניין אב משני כתובים“ או “הצד השווה שבהם“ הגמרא טוענת שלא ייתכן שגורם הטומאה בעורות בנגעים נובע דווקא מחומרת שתי וערב, שהרי עובדה היא שגם טומאת שרץ מטמאה בעורות במה טמאה, אף שאין בה את חומרת שתי וערב של נגעים. וכן להפך: לא ייתכן ששרצים מטמאים בעורות בהמה טמאה רק בגלל החומרה של שיעור כעדשה, שהרי עובדה היא שנגעים מטמאים בעורות בהמה טמאה, אף שאין בהם חומרת כעדשה.
מכאן ממשיכה הגמרא ומסיקה שניתן ללמוד מן הצד השווה שבהם:
” הצד השוה שבהן שעור טמא בהן ועשה עור בהמה טמאה כעור בהמה טהורה אף אני אביא אהל המת שעור טמא בו ונעשה בו עור בהמה טמאה כעור בהמה טהורה ” (לשון הגמרא, שבת כח ע”א).
הגמרא מסיקה מן הצד השווה ששניהם מטמאים בעורות של בהמה טהורה (ומכאן שגם בעור בהמה טמאה), ולכן ניתן ללמוד לדין השלישי – שהוא טומאת אוהל – שגם הוא יטמא בעור בהמה טמאה כמותם.
ניתוח הכשל הלוגי בסוגיית הגמרא
דרך היסק זו, הנקראת “בניין אב” או “הצד השווה”, מבוססת במקרה זה על ההנחה הלוגית הבאה: אם דין הטומאה בעורות היה נובע רק מחומרה א’ (שתי וערב בנגעים) או רק מחומרה ב’ (כעדשה בשרץ), הרי שהדין לא היה מופיע במקום שבו החומרה הספציפית הזו חסרה.
אולם, לאמיתו של דבר, ייתכן שטומאת עורות בנגעים ובשרצים נובעת לא מקשר סיבתי של “רק”, אלא מקשר סיבתי של “או”. כלומר, הדין לטמא עורות נקבע או בגלל חומרת שתי וערב, או בגלל חומרת כעדשה, ודי בקיומה של אחת מן החומרות הללו כדי להחיל את הדין שהתורה תטמא עורות של בעלי חיים טמאים.
ייתכן שהשגיאה הלוגית כאן נובעת מן ההנחה המוקדמת שהקשר הסיבתי בין חומרות המקורות (נגעים ושרץ) לבין הדין המבוקש (טומאת עורות של בעלי חיים טמאים) חייב להיות קשר של “רק” ולא קשר של “או”. שכן, אם הקשר הסיבתי הוא אכן קשר של “או”, הרי שלא ניתן ללמוד מטומאת שרץ ומטומאת נגעים יחד, באמצעות “הצד השווה”, לטומאת אוהל. זאת משום שבכל אחד משני המקורות הללו קיימת חומרה עצמאית ומספקת (“או זה או זה”) כדי ליצור את הדין החמור של טומאת עורות – חומרה אשר נעדרת לחלוטין מטומאת אוהל הקלה.
כך גם בחיים: בני אדם נוטים לדמות שהקשר הסיבתי שהם צפו בו הוא קשר בלעדי של “רק”. כתוצאה מכך, הם חושבים בטעות שאם נשלל הקשר הבלעדי, לא קיים קשר סיבתי כלל. אך העובדה שהוכחנו שאין קשר סיבתי של “רק” בין גורמים מסוימים אינה שוללת את קיומו של קשר סיבתי מסוג “או”. כלומר, גם אם הוכחנו שגורם מסוים אינו גורם בלעדי, אין פירוש הדבר שהוא אינו גורם כלל, ייתכן בהחלט שהוא אכן גורם משפיע, אלא שהוא פשוט אינו הגורם הבלעדי במערכת.
