מוסר: מהו מוסר? האם יש מוסר אובייקטיבי, ומהו המקור שלו?

מוסר: מהו מוסר? האם יש מוסר אובייקטיבי, ומהו המקור שלו?

המוסר מבוסס ביסודו על מושגי הטוב והרע. מי שחושב ועושה טוב נחשב לאדם מוסרי, ומי שעושה וחושב רע נחשב לאדם שאינו מוסרי. מידת מוסריותו של האדם נקבעת בהתאם למידת הטוב והרע שהוא עושה וחושב: ככל שמידת הטוב שהוא חושב ועושה גדולה יותר, כך הוא נחשב למוסרי יותר; וככל שהוא חושב ופועל רעות, בהתאם למידת הרע הזו הוא נחשב לבלתי מוסרי.

האם המוסר הוא אובייקטיבי?

אחת מהנחות היסוד של המוסר היא שיש טוב ורע במציאות, ושישנם דברים טובים ורעים במציאות. נגזרת מכך ההנחה שאם מישהו חושב ופועל טוב הוא מוסרי, ואם מישהו חושב ועושה רע הוא אינו מוסרי. כל בני האדם חושבים שיש טוב ורע, וכן חושבים שישנם דברים טובים ורעים במציאות.

בהקשר זה, הוודאות שיש טוב ורע במציאות היא מחויבת (הכרחית), ואילו קיומם של דברים טובים ורעים ספציפיים היא אפשרית ביחס לקיומם העקרוני של הטוב והרע.

אם כן, ישנן כמה הנחות יסוד למוסר, חלקן יסודיות יותר וחלקן יסודיות פחות:

החלק היסודי ביותר: עצם קיומם של טוב ורע במציאות.

החלק היסודי פחות: קיומם של דברים טובים מסוימים ודברים רעים מסוימים.

כאשר אנו שואלים “האם המוסר הוא אובייקטיבי?”, עלינו לברר לאיזה חלק של המוסר הכוונה: האם המוסר המבוסס על עצם קיומם של טוב ורע – כלומר הרגשה טובה והרגשה רעה – או המוסר המבוסס על הגדרת דברים טובים ודברים רעים?

לשם כך, מהי ההגדרה של אובייקטיבי וסובייקטיבי לעניין זה?

אם נגדיר שדבר “אובייקטיבי” הוא דבר שמחייב מצד ההיגיון – כלומר, שחייב להיות כך מבחינה לוגית ולא יכול להיות אחרת – אפשר בהחלט לומר שהמוסר אינו אובייקטיבי. זאת משום שמצד טבע המציאות האובייקטיבית, הטוב והרע של האדם (בין אם מדובר בעצם ההרגשה הטובה והרעה שלו, ובין אם מדובר במקרים מסוימים שנחשבים בעיניו כרעים או כטובים) הוא רק סובייקטיבי ביחס לאדם ולהרגשותיו.

מצד טבע המציאות, הרגשה טובה אינה שונה באופן מהותי מהרגשה רעה. לגבי דברים שנחשבים טובים או רעים בעיני האדם, ניתן להבין שמצד טבע המציאות האובייקטיבית הם בסך הכל אירועים שונים במציאות. ישנו אירוע במציאות של הרגשה טובה, וישנו אירוע במציאות של הרגשה רעה, בדיוק כפי שישנם אבנים, עצים ושאר העצמים הקיימים במציאות. אלו הם עצמים מופשטים שקיימים במציאות, ולכן מבחינה אובייקטיבית ישנם דברים במציאות ואין באמת דבר שהוא “טוב” או דבר שהוא “רע” כשלעצמו; ישנם פשוט הרבה דברים במציאות, וחלק מהדברים הקיימים הללו הם אותם הדברים שאדם מגדיר אותם כטובים או כרעים.

אבל מצד המציאות, המוות הוא אירוע בדיוק כמו החיים, וכמו כל אירוע אחר במציאות. וכן הדבר לגבי זה שאדם הוא עני או עשיר – מצד המציאות אלו הם שני אירועים שונים במציאות, ואין שום עדיפות יתרה לאחד מהם על פני חברו.

אבל, אם נגדיר שדבר “אובייקטיבי” הוא דבר שקיים אצל כל היצורים כולם, ודבר “סובייקטיבי” הוא דבר שאינו קיים אצל כל היצורים, אז תחושת הטוב והרע אינה אובייקטיבית. רובנו מאמינים שתחושת טוב ורע אינה קיימת אצל הצומח והדומם; הרגשה טובה ורעה קיימת אצל האדם וכן אצל החיות והבהמות, אך היא אינה קיימת בצומח ובדומם.

ואם נאמר שאובייקטיבי וסובייקטיבי לעניין זה נקבעים לפי מה שקיים אצל כל בני האדם, כלומר, מה שקיים אצל כל בני האדם הוא אובייקטיבי ומה שלא קיים אצל כולם הוא סובייקטיבי, אז טוב ורע, במובן של תחושה טובה ותחושה רעה, קיימים אצל כל בני האדם, ולכן הם אובייקטיביים. כלומר, כאשר אנו עוסקים בטוב ורע במובן של הרגשה טובה והרגשה רעה, הרי שהם קיימים באופן אובייקטיבי.

החלק השני, העוסק בדברים טובים ודברים רעים ספציפיים, מורכב בהרבה לדיון. לגביו, אפשר לומר שאין באמת דברים שהם טובים או רעים כשלעצמם, אלא הדבר תלוי ביחסו האישי של האדם אל אותו הדבר. דבר מסוים, עבור אדם מסוים, במקום מסוים ובזמן מסוים, יכול להיחשב לטוב או לרע בהתאם לאינטרסים של האדם באותו הרגע. כל דבר יכול להיות טוב ויכול להיות רע בהתאם ליחס האישי של האדם באותו רגע, וביחס להשוואה של האלטרנטיבות, ההרגלים והתרבות.

לדוגמה, האם המוות הוא טוב או רע? הדבר תלוי למי, מתי ואיפה. לכן, מוות יכול להיות טוב ויכול להיות רע לפי היחס האישי של האדם ובהתאם לסיטואציה. וכן היפוכו של המוות – החיים: הם יכולים להיות טובים ויכולים להיות רעים בהתאם לסיטואציה. אי אפשר לומר שלחיות זה טוב לכל אדם בכל מצב, ואי אפשר לומר שלמות זה רע לכל אדם בכל מצב. לכן, החיים או המוות אינם טובים או רעים באופן אובייקטיבי, אלא הם טובים ורעים רק מבחינה סובייקטיבית ואישית.

ומה אם נאמר שבסיטואציות מסוימות משהו יכול להיות טוב או רע באופן אובייקטיבי? כלומר, גם אם נאמר שאין דבר מוחלט שיחשב לטוב או לרע לכל אדם בכל מצב ומצוקה, אולי כן אפשר לטעון שישנם דברים שבסיטואציה מסוימת ומוגדרת הם טובים או רעים מבחינה אובייקטיבית?

למשל, מעשה של גניבה: כאשר לא חסר לאדם כסף, והוא גונב מאדם שלא עשה לו שום רע – מעשה זה אינו מוסרי באופן אובייקטיבי, כיוון שכל אדם שיהיה בסיטואציה הספציפית הזו בהכרח יחשוב שהמעשה הוא רע. וכן כיוצא בזה, ישנם מצבים שאנו יכולים לומר שכל בני האדם, אילו היו באותן סיטואציות מסוימות, תמיד היו חושבים שהדבר הזה הוא טוב או רע ללא יוצא מן הכלל. לכן, המקרים הללו יכולים להיחשב כטוב או רע אובייקטיביים.

כאן יש מקום לעשות הבחנה ברורה: בין מצב שבו אנו אומרים שאם היית במקומו של אדם אחר בהכרח היית פועל כמוהו משום שהאדם הוא תבנית נוף מולדתו (כלומר תוצר של הסביבה שלו), לבין המקרה שבו אנו מדברים כעת. במקרה הנוכחי אנו מדברים על כך שגם אם הרקע הסביבתי של האנשים הוא שונה לחלוטין, בתוך הסיטואציה הספציפית הזו כל אדם יחשוב שהדבר הזה הוא רע או טוב.

עם זאת, נראה שאין באמת אף מצב שבו נוכל לומר שכולם, בלי שום יוצא מן הכלל, היו חושבים בסיטואציה מסוימת שהאירוע ההוא הוא טוב או רע באופן מוחלט. נכון שישנם מקרים שבהם רוב האנשים חושבים שהמקרה הוא רע או טוב – כגון ההנחות שלחיות זה טוב יותר מלמות, שעדיף שיהיה לאדם יותר כסף מאשר פחות כסף, שלהיות בריא זה טוב יותר מלהיות חולה, ששובע עדיף על רעב, שלגנוב זה רע ולעשות חסד זה טוב.

כל אלה נכונים עבור רוב האנשים, בין אם מדובר ברוב גדול או ברוב קטן; אך אין מצב שבו אין אף אדם שיכול לחשוב הפוך על אותו המצב, שהרי יכולים להיות אנשים שיחשבו שלהיות חולה זה טוב ולהיות בריא זה רע, שעשיר זה רע ועני זה טוב, שלמות זה טוב ולחיות זה רע, וכיוצא בזה – הכל בהתאם לאדם ולסיטואציה.

אם נגדיר “טוב ורע אובייקטיביים” כדברים טובים ורעים שרוב רובם של האנשים חווים אותם כטוב או כרע עבורם – אז אפשר לומר שיש טוב ורע אובייקטיבי. אך אם נאמר שרק דבר שכולם, בלי שום יוצא מן הכלל וכל הזמן, חושבים ומגדירים אותו כטוב או כרע הוא טוב ורע אובייקטיבי – אז ניתן לומר שאין טוב ורע אובייקטיביים במציאות, כיוון שעל כל דבר אדם יכול לחשוב כטוב או כרע בהתאם לסיטואציה שבה הוא נמצא.

אם תחושה רעה ותחושה טובה הן אובייקטיביות משום שכולם תמיד מעדיפים את הטוב ואינם מעדיפים את הרע, אם כן, כיצד נסביר, את התופעה של אנשים שמוכנים להתאבד בעולם? התשובה היא שכל הסיבה שאנשים רוצים להתאבד, המניע המרכזי שלהם, נובע בדיוק מתוך מושגי הטוב והרע: בגלל שרע להם ולא טוב להם במציאות הנוכחית, לכן הם רוצים להתאבד. הם אינם עושים זאת בגלל שהם ויתרו על הטוב והרע או בגלל שהם השתחררו מהם. כל אדם מחויב ומוכרח לתפיסת הטוב והרע תמיד, בכל מצב ובכל תנאי, ללא שום יוצא מן הכלל.

בפועל, כשעוסקים במוסר, מדברים על התנהגות כלפי הזולת: התנהגות כלפי הזולת שהיא רעה נחשבת לבלתי מוסרית, והתנהגות כלפי הזולת שמטיבה עמו היא התנהגות מוסרית. התנהגות המרעה לזולת היא אינה מוסרית.

האם בשביל להיות מוסרי חייבים להאמין באלוהים?

ישנם כאלו הטוענים כי בשביל שיהיה תוקף מחייב למוסר, בני האדם חייבים להאמין במי שנותן את התוקף למוסר, והוא אלוהים. לטענתם, מוסר ללא תוקף מחייב אינו מוסר אמיתי, אלא הוא סתם מעשה שרירותי שאדם החליט לגביו שהוא טוב או רע, ואין צידוק אמיתי למוסר כזה. לכן, כדי שיהיה צידוק למוסר, הם סוברים שחובה להאמין בקיומו של כוח עליון הנותן את הצידוק הזה, והוא אלוהים.

כלומר, מאחר שאנשים תופסים שלמוסר יש תוקף וצידוק מחייב, הרי שבשביל שהצידוק והתוקף הללו יתקיימו, הם מאמינים שחייבים לקבל כוח שמצדיק אותם ונותן להם תוקף. אם לא יהיה כוח כזה, המוסר יהיה שרירותי בלבד ולא מחייב, שהרי האמירה “אני קבעתי” או “אנחנו קבענו שזה מוסרי” אינה חזקה מספיק כדי לחייב. וגם אם נאמר שהערכים המוסריים הם ישויות מופשטות שמחייבות מצד עצמן, נצטרך בסופו של דבר להניח כוח שיחייב אותן וייתן להן תוקף.

יש לנו שתי שאלות מרכזיות על כל המבנה התיאורטי הזה:

השאלה הראשונה: מי מתקף ומצדיק את הכוח האלוהי עצמו? אם לכוח האלוהי אין צורך במקור חיצוני לתיקוף וצידוק, נוכל לומר באותו אופן שגם למוסר של האדם עצמו, או לישויות המופשטות של המוסר, אין צורך בכוח חיצוני להן שייתן להן צידוק ותיקוף, כשם שראינו שלאלוהים אין כוח וצידוק מחוצה לו המעניקים לו תוקף.

השאלה השנייה: אם אנשים מחליטים ומסכימים ביניהם על דבר מה שהוא מוסרי לפי מיטב הבנתם לגבי מהם הדברים הטובים ומהם הדברים הרעים – כלומר, אם הם מסכימים שישנם דברים טובים וישנם דברים רעים, בין אם מכוח הסכמה חברתית, מכוח טבע המציאות או מכוח כל גורם אחר – אפשר לקבוע כי מי שנוהג בהתאם לאותם ערכים מוסכמים ייחשב למוסרי, ומי שמתנהג בניגוד לאותם ערכים, שגם הוא עצמו מסכים עליהם, ייחשב לאדם בלתי מוסרי.

סיכום

מקור המוסר הוא מולד, והוא נעוץ בכך שקיימות במציאות האנושית חוויה טובה וחוויה רעה, ושישנם דברים במציאות שנחשבים בעיני האדם כטובים ודברים שנחשבים בעיניו כרעים.

מי שפועל עבור אחרים ומחולל כלפיהם את מה שנחשב בעיניו כטוב ולא כרע – הוא אדם מוסרי; ומי שפועל כלפי אחרים ומחולל דברים רעים ולא טובים – ייחשב לבלתי מוסרי.

אין צורך להעמיד את אלוהים כדי להצדיק את המוסר, שכן העמדת אלוהים כשלעצמה אינה פותרת את בעיית תקיפות המוסר ללא אלוהים. יתרה מכך, מלכתחילה אין כל הכרח באמונה באלוהים כדי לעסוק במוסר ובמעשים מוסריים, בין אם נאמר שהמוסר אינו אובייקטיבי, ובין אם נאמר שהמוסר הוא אובייקטיבי-אנושי או אובייקטיבי-טבעי.