פרשת שלח לך – פתיל תכלת כחיבור בין המצווה לבוראה

פרשת שלח לך – פתיל תכלת כחיבור בין המצווה לבוראה

בסיומה של פרשת שלח לך מביאה התורה את מצוות ציצית. במצווה זו ישנם שני סוגי פתילות: פתילות לבנות ופתיל תכלת. נשאלת השאלה: מהי מטרתו של פתיל התכלת? מדוע לא הסתפקה התורה בפתילות הלבנות בלבד?

עניינה של מצוות ציצית, כפי שמעיד הכתוב, הוא זכירת המצוות ועשייתן, שנאמר:

“וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כׇּל מִצְוֺת יְהֹוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם” (במדבר, פרק טו, פסוק לט)

אך הזכירה והעשייה הטכנית של המצוות כשלעצמן אינן מספיקות. עלול להיווצר מצב שבו אדם שומר מצוות באופן מכני, אך ללא יראת שמיים, ללא חיבור פנימי לבורא וללא זכירת האלוהות. עשייה מנותקת זו היא מה שמסמלות ומזכירות לנו הפתילות הלבנות של הציצית – את גוף המצווה המעשי.

לעומת זאת, פתיל התכלת עניינו להזכיר לנו את החיבור והקשר בל יינתק שבין המצוות לבין הבורא יתברך, כפי שדרשו חכמים במסכת מנחות:

“תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מַה נִּשְׁתַּנָּה תְּכֵלֶת מִכָּל מִינֵי צִבְעוֹנִין? מִפְּנֵי שֶׁהַתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לַיָּם, וְיָם דּוֹמֶה לָרָקִיעַ, וְרָקִיעַ דּוֹמֶה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: ‘וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר’, וּכְתִיב: ‘כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא'” (תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף מג, עמוד ב / מסכת סוטה, דף יז, עמוד א)

הרי לנו שהתכלת אינה צבע בעלמא, אלא היא קושרת את הציצית שעל בגדו של האדם ישירות אל כיסא הכבוד, ומזכירה לו את החיבור של המצוות לקדוש ברוך הוא וליראת שמיים.

הסכנה שבקיום מצוות ללא יראת שמיים

חז”ל הביעו ביקורת חריפה ביותר על מצב מעין זה, שבו נמצא תלמיד חכם הלומד ומקיים מצוות ללא יראת שמיים – דהיינו, ללא הבחינה של פתיל התכלת, ללא ידיעת תכליתן הפנימית של המצוות. כפי שאמרו במסכת יומא:

“אמר רבי ינאי: חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד! (חבל על מי שאין לו חצר, ועושה שער לחצר). רב יהודה אמר רב: אוי להם לתלמידי חכמים שעוסקין בתורה ואין בהן יראת שמים” (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף עב, עמוד ב)

ובהמשך הסוגיה שם דרשו חכמים על הפסוק:

“מאי דכתיב: ‘וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל’? זכה – נעשית לו סם חיים, לא זכה – נעשית לו סם מיתה” (שם)

כדי להמחיש את הרעיון הנורא של ניתוק בין קיום מצוות לבין יראת אלוקים, נביא מעשה מן התלמוד והתוספתא שהתרחש בימי בית המקדש השני. עבודת הבוקר של תרומת הדשן מעל המזבח הייתה נעשית בתחילה על ידי הכהן שהיה מגיע ראשון – “כל הרוצה לתרום את המזבח – תורם, ובזמן שהן מרובין – רצין ועולין בכבש, כל הקודם את חבירו בתוך ארבע אמות – זכה” (מסכת יומא, דף כב, עמוד א).

פעם אחת הגיעו שני כהנים כאחד אל קו הסיום. מתוך המרוץ והתחרות, דחפו זה את זה, והדבר הגיע לידי כך שאחד מהם רצח את חברו על גבי הכבש. כפי שמובא בברייתא בגמרא ובתוספתא בלשונות דומים אך מצמררים:

“תנו רבנן: מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש, קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו, נטל סכין ותקע לו בלבו” (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כג, עמוד א)

ובתוספתא מצינו גרסה דומה המחדדת את עוצמת הדחיפה:

“מעשה בשנים כהנים שהיו שוין רצין ועולין בכבש, דחף אחד מהן את חבירו ונשברה רגלו… ושוב מעשה בשנים שהיו שוין רצין ועולין בכבש, דחף אחד מהן את חבירו לתוך ארבע אמות, נטל סכין ותקע לו בלבו” (תוספתא, מסכת יומא (כיפורים), פרק א, הלכה יב)

ואם נשאל את עצמנו: כיצד ייתכן שדווקא בעיצומה של עבודת הקודש לה’, בתוך בית המקדש, מתרחש אירוע פשע כה נורא? התשובה נעוצה בשכחת רעיון התכלת. חוסר החיבור של עבודת המקדש והמצוות לאלוקים וליראת שמיים פנימית, מביא למצב שבו האדם הופך את המצווה עצמה לזירת התגוששות ואגו, עד שאינו מרגיש ואינו מבין שהרצח סותר לחלוטין את יראת ה’.

הניתוק ההיסטורי והאקטואלי בין הכלי לתכליתו

תופעה רוחנית דומה מתאר הרמב”ם לגבי השתלשלותה של עבודה זרה בעולם. הרמב”ם כותב שבתחילה, בימי אנוש, החלו בני האדם לעבוד ולכבד את הכוכבים והמזלות רק מתוך מטרה לעבוד את ה’, שכן אמרו שהכוכבים הם משרתיו של הבורא ויש לחלק להם כבוד כרצונו. אך ברבות הימים נותק הקשר המחשבתי שבין ה’ לכוכבים, הדורות המאוחרים שכחו את סיבת הדבר, והחלו לעבוד את הכוכבים עצמם ככוח עצמאי תוך שכחת הבורא (רמב”ם, ספר המדע, הלכות עבודת כוכבים וחוקותיהם, פרק א, הלכות א–ב).

תהליך מסוכן זה יכול להתרחש, להבדיל, גם ביחס למצוות. יכול להיווצר ניתוק מוחלט בין המצווה לבין הבורא שציווה עליה. לכן נתנה לנו התורה את רעיון פתיל התכלת, כדי שהקשר החיוני הזה לעולם לא יינתק.

לא חסרות דוגמאות לכך מחיי היומיום שלנו. אנו רואים לפעמים בבתי הכנסת בני אדם שרבים, צועקים ומחוללים מלחמות של ממש אך ורק בשביל הזכות לומר “קדיש” או לעבור לפני התיבה. תופעה עגומה זו מתרחשת כאשר שוכחים את תכליתה של המצווה. מי שזוכר תמיד את תכלית המצוות – לעורר יראת שמיים – לעולם לא יגיע למצב פרדוקסלי שכזה.

במקרה קיצוני, ניתן לראות תפיסה זו אצל הוגים שהפרידו במכוון ובאופן אידיאולוגי בין המצווה לבין האלוקות. יש המצביעים על פרופסור ישעיהו ליבוביץ’ כמי שייצג גישה קיצונית מעין זו, המנתקת בין ה’ לבין קיום המצוות, בכך שגרס כי יש לקיים את המצווה אך ורק משום שהיא חיוב דתי, ללא קשר לחוויה אלוקית, לרגש פנימי או ליראת אלוהים. אם אכן נכונה פרשנות זו לשיטתו, הרי שהיא מהווה דוגמה חיה וקיצונית לתופעה של ניתוק בין המצוות לבין יראת ה’ החיווית.

“לשם ייחוד” – גלגלי עזר לגלגלי העזר

כדי להילחם בנטייה אנושית זו של ניתוק ושכחה, נהגו קהילות רבות בישראל לומר לפני קיום כל מצווה את הנוסח: “לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה”. נשאלת השאלה: למה אומרים נוסח זה, הרי הוא אינו כתוב בתורה ואף לא במשנה ובגמרא? התשובה היא שהנוסח נוסד במטרה לחבר מחדש באופן מודע בין עשיית המצווה לבין הקדוש ברוך הוא. כיוון שהאדם נוטה לשכוח, הוא זקוק לתזכורת תמידית. זהו בדיוק רעיון פתיל התכלת במישור המילולי – לחבר את המעשים ליראת ה’ ולמקורם העליון.

העיקר בסופו של דבר הוא החיבור לקדוש ברוך הוא, והמצוות הן אמצעי עזר קדוש שנועד לעזור לנו להתחבר אליו. ראיה לכך היא האבות הקדושים (אברהם, יצחק ויעקב), אשר השיגו את החיבור המוחלט לקדוש ברוך הוא עוד לפני שניתנה התורה ובטרם נצטוו במצוות המעשיות, שכן העיקר הוא עצם הדבקות בה’.

נכון הוא שלבניהם אחריהם נתן הקדוש ברוך הוא את המצוות המעשיות ככלי עזר וכנתיב מוחשי כדי להתחבר אליו. אך גישה לא נכונה והתייחסות שגויה למצוות לא רק שלא ישרתו את המטרה הזו, אלא חמור מכך – הן עלולות ליצור חיץ מפריד בין בני ישראל לאביהם שבשמיים, כאשר הם הופכים דבקים במצוות כחוקים יבשים בפני עצמם, במקום להיות דבקים דרכן בקדוש ברוך הוא.

לכן, המנהג לומר “לשם ייחוד” לפני קיום המצווה הוא בעצם “עזר לעזר”. המצוות עצמן הן כלי עזר לחיבור לקדוש ברוך הוא, אך לעיתים גם כלי העזר צריך עזרה, יש צורך ב”גלגלי עזר לגלגלי העזר”. המצוות, שהן בעלות כוח עצום ככלי חיבור, זקוקות לעיתים לפתיל התכלת ולאמירת “לשם ייחוד”, כדי שישמרו על כיוונן המדויק וישמשו לתכליתן האמיתית והעליונה.