תגובה על המאמר “אמיתות התורה שבעל פה“
בעקבות המאמר “אמיתות התורה שבעל פה“, קיבלתי את התגובה הבאה:
“רעיון זה נכון. בלי התורה שבעל פה לא היה לך שמץ של מושג אילו פרשיות לכתוב, כיצד לכתוב אותן, כיצד להכין את בתי התפילין והרצועות, וכיצד להניח תפילין. כל זה כלל אינו כתוב בתורה. האם אתה רוצה להיות כמו הקראים, שאוכלים אוכל קר בשבת? אפשר להבין את התורה בכל מיני אופנים, אבל התורה שבעל פה היא כוונת המכוון.”
תשובה לתגובה
- הבהרת מטרת המאמר: שלילת הוכחה מסוימת, ולא שלילת התורה שבעל פה
ראשית, חשוב להבהיר שמטרת המאמר אינה להוכיח או לשלול את עצם אמיתותה של התורה שבעל פה. מטרתו היא להראות שההוכחה הספציפית הטוענת כי “בלי התורה שבעל פה אי אפשר לקיים את התורה שבכתב, ולכן התורה שבעל פה מוכרחת להיות אמיתית“ – היא הוכחה שגויה.
אין כאן טענה שאין הוכחות אחרות לטובת התורה שבעל פה, ואף לא טענה שהן אינן נכונות. מדובר בשלילה ממוקדת של טיעון מסוים בלבד.
- הבחנה בין הבנת התורה שבעל פה לבין נחיצותה העקרונית
לגופו של עניין, יש להבחין בין שני דברים שונים.
ברור לחלוטין שאם אנו יוצאים מתוך נקודת ההנחה שהתורה שבעל פה היא אמת, ולאחר מכן שואלים האם היינו מגיעים לאותן המסקנות מתוך התורה שבכתב בלבד – התשובה היא בוודאי שלא. ללא מסורת התורה שבעל פה, לא היינו מפרשים את התורה שבכתב כפי שהתורה שבעל פה מפרשת אותה.
אכן, בלי התורה שבעל פה לא היינו יודעים, למשל, שהתפילין צריכות להיות שחורות, מרובעות, עשויות בצורה מסוימת וכן הלאה. אולם טיעון זה כבר מניח מראש את נכונותם של פירושי התורה שבעל פה.
אלא שהשאלה האמיתית העומדת לדיון שונה לחלוטין:
האם התורה שבעל פה, מצד עצמה, היא תנאי הכרחי לקיומה וליישומה של התורה שבכתב?
זוהי שאלה אמונית ולוגית כאחת.
כלומר, אילו פירושי התורה שבעל פה כלל לא היו קיימים, האם עדיין היה ניתן לקיים את התורה שבכתב בדרך כלשהי? או שמא עצם האפשרות לקיים את התורה מחייבת דווקא את פירושי התורה שבעל פה?
- התורה שבכתב רלוונטית וניתנת ליישום גם ללא התורה שבעל פה
הרעיון המרכזי במאמר הוא שגם אם לא נקבל את פירושי התורה שבעל פה, התורה שבכתב עדיין תישאר רלוונטית, בעלת משמעות, וניתנת ליישום.
זאת משום שניתן להבין ולפרש את התורה שבכתב בדרכים נוספות, ולא רק בדרך שמציעה התורה שבעל פה.
אני חוזר ומדגיש:
אם מניחים מראש שפירושי התורה שבעל פה הם הפירוש הנכון והיחיד, ממילא ברור שבלעדיהם לא נדע כיצד לקיים מצוות רבות.
אולם מי שמבקש לחקור את האמת אינו רשאי להניח מראש את מסקנתו. עליו לשאול האם פירושים אלו אכן מתחייבים מעצם התורה שבכתב, או שמא מדובר באפשרות אחת מתוך כמה אפשרויות פרשניות.
אי אפשר להוכיח את נכונותם ואת הכרחיותם של פירושי התורה שבעל פה באמצעות הנחה מוקדמת שהם כבר קיימים, נכונים ומחויבי המציאות.
הדיון האמיתי הוא האם ניתן להעמיד תורה הניתנת ליישום מעשי גם מבלי להניח מראש את נכונותה של התורה שבעל פה.
התשובה לכך היא שכן, משום שאפשר להבין ולפרש את הטקסט המקראי בדרכים נוספות ומגוונות, כפי שהתבאר במאמר בהרחבה.
- כשל הטיעון המעגלי והמסקנה
לסיכום, כאשר חוקרים ומנסים להוכיח את אמיתותו של רעיון כלשהו, החקירה חייבת להתבצע מתוך ההנחה שהרעיון הנחקר אולי נכון ואולי אינו נכון.
יש לבחון אותו מבלי להסתמך מראש על אמיתותו, שכן האמת אמורה לנבוע מן ההוכחה, ולא לשמש כהנחת היסוד שלה.
לפיכך, גם כאן הדיון חייב להתחיל מנקודת מוצא שבה איננו יודעים מראש האם התורה שבעל פה נכונה או אינה נכונה.
רק מתוך נקודת מוצא זו ניתן לשאול:
האם אילו התורה שבעל פה לא הייתה קיימת, עדיין היה אפשר לקיים את התורה שבכתב?
אי אפשר להשיב על כך בטענה: “לא היינו יכולים, משום שלא היינו יודעים כיצד לכתוב תפילין.”
זוהי בדיוק הנחת המבוקש, או במילים אחרות – טיעון מעגלי.
שהרי אם התורה שבעל פה כלל לא הייתה ניתנת, ייתכן מאוד שהמשמעות המקורית של הפסוק “וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ“ כלל לא הייתה כתיבת פרשיות והנחת בתי תפילין מעור שחור ומרובע, אלא משמעות אחרת לגמרי – בין אם מטפורית ובין אם מעשית ופשוטה.
לכן, אין זה נכון להשתמש בפרטי קיום המצווה כפי שהם מופיעים בתורה שבעל פה כדי להוכיח את עצם נחיצותה ואמיתותה של התורה שבעל פה. זוהי הוכחה המניחה מראש את מה שהיא מבקשת להוכיח, ולכן מבחינה הגיונית אין בה כדי לבסס את המסקנה.
