תענית יום הכיפורים – עינוי הנפש או עינוי הגוף?

תענית יום הכיפורים – עינוי הנפש או עינוי הגוף?

נאמר בתורה על יום הכיפורים:

“אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא, מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם, וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה’. וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵיכֶם. כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ. וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ. כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם. שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם, וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם; בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב, מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם” (ויקרא כג, כז–לב).

הציווי על עינוי הנפש מופיע גם בפרשת אחרי מות:

“וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם, וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ, הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם; מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי ה’ תִּטְהָרוּ. שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם, וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם, חֻקַּת עוֹלָם” (ויקרא טז, כט–לא).

נשאלת השאלה: האם הצום ביום הכיפורים הוא עינוי הגוף או עינוי הנפש?

לכאורה, הצום הוא פעולה גופנית. האדם נמנע מאכילה ומשתייה, גופו נחלש והוא מרגיש רעב וצמא. אולם התורה אינה אומרת “ועיניתם את גופכם”, אלא “ועיניתם את נפשותיכם”. מכאן עולה שהעינוי מכוון אל הנפש, אף שהוא נעשה באמצעות הגוף.

העינוי שייך לנפש

העינוי שייך לעולם הנפש. הגוף מצד עצמו הוא חומר, בשר ודם. אין לו רצון עצמאי, ואין הוא מייחס משמעות למה שמתרחש בו. כשם שלאבן אין טוב ורע, הנאה או סבל במובן התודעתי, כך גם הגוף מצד עצמו אינו מגדיר דבר כטוב או כרע. החוויה, הרצון והמשמעות שייכים לנפש.

אלא שהנפש קשורה בגוף ומושפעת ממנו. כאשר הגוף רעב, צמא, חלש או כואב, הדבר משפיע על הנפש. הנפש היא החווה את הרעב ואת הצמא, אף שהשינוי הפיזי מתרחש בגוף. לכן התורה מצווה ליצור בגוף מצב מסוים, כדי שמצב זה ישפיע על הנפש.

הצום מתרחש בגוף, אך מטרתו היא עינוי הנפש. הגוף הוא האמצעי שבאמצעותו מגיע העינוי אל הנפש.

לכן מה שחשוב אינו מצבו הגופני של האדם כשהוא עומד בפני עצמו, אלא האופן שבו מצב הגוף משפיע על הנפש. הגוף מקבל את משמעותו בשני אופנים: מצד השפעתו על הנפש, ומצד הערך שהנפש מייחסת לו.

מצד אחד, הגוף משפיע על הנפש. רעב, צמא, כאב, עייפות והנאה גופנית משפיעים על תחושותיו ועל רצונותיו של האדם. מצד אחר, הנפש היא המייחסת משמעות למה שמתרחש בגוף. היא מחליטה אם מצב גופני מסוים הוא רצוי או בלתי רצוי, בעל ערך או חסר ערך, מצווה או עבירה.

בשני המקרים הגוף שואב את משמעותו מן הנפש: או משום שהוא משפיע עליה, או משום שהיא מייחסת לו ערך.

משמעות הצום ביום הכיפורים

עיקרון זה נכון ביחס לתעניות בכלל וביחס לתענית יום הכיפורים בפרט. האדם מונע מזון ומשקה מגופו, אך המטרה אינה לפגוע בגוף לשם הפגיעה בו. הגוף אינו התכלית הסופית של המצווה. מטרת השינוי הגופני היא ליצור עינוי בנפש ולהשפיע עליה.

הרעב והצמא עשויים להחליש את משיכתה של הנפש אל ההנאות הגופניות, להוציא את האדם משגרת חייו ולהפנות את תשומת לבו לתשובה, לתפילה ולחשבון נפש. כאשר האדם נמנע מן האכילה ומן השתייה, הוא מפסיק לזמן מסוים לעסוק במילוי צורכי גופו ומתפנה לעסוק במצבו הרוחני.

אין פירוש הדבר שהצום אינו ממשי או שהעינוי הגופני חסר חשיבות. להפך: דווקא משום שהגוף משפיע על הנפש, יש חשיבות למצבו. אלא שחשיבותו אינה עומדת בפני עצמה, אלא נובעת מהשפעתו על הנפש.

לכן התורה אומרת “ועיניתם את נפשותיכם”. השינוי נעשה בגוף, אך העינוי מתייחס לנפש.

כל המצוות הגופניות מכוונות אל הנפש

העיקרון הזה אינו מיוחד לתענית יום הכיפורים. הוא נכון גם ביחס לכל המצוות המתקיימות באמצעות הגוף. תמיד המצווה מופנית אל האדם ואל נפשו, אף שהיא מתקיימת בפועל באמצעות פעולה גופנית.

הגוף מצד עצמו אינו יכול לקיים מצווה או לעבור עבירה. גוף שאין בו נפש אינו מקיים מצוות ואינו נושא באחריות מוסרית. רק האדם החי, בעל הרצון והבחירה, יכול לקיים מצווה או לעבור עבירה. הגוף הוא הכלי שבאמצעותו הנפש מוציאה את רצונה מן הכוח אל הפועל.

כאשר אדם אוכל מאכל אסור, הפעולה נעשית באמצעות הפה, מערכת העיכול ושאר איברי הגוף. אולם הגוף כשלעצמו אינו בוחר לאכול את המאכל ואינו מייחס לאכילה משמעות. הנפש היא הרוצה, הבוחרת והמחליטה, והיא גם המייחסת משמעות לפעולה הגופנית.

לכן אפשר לומר שכל מצווה גופנית מקבלת את משמעותה באחת משתי דרכים: או שהפעולה הגופנית משפיעה על הנפש, או שהנפש מייחסת לפעולה הגופנית משמעות וערך.

איסור אכילת חֵלֶב

לדוגמה, התורה אוסרת אכילת חֵלֶב:

“דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ. וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה, וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ. כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַה’, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ” (ויקרא ז, כג–כה).

גם כאן התורה אינה מסתפקת בתיאור הפעולה הגופנית, אלא אומרת: “ונכרתה הנפש האוכלת מעמיה”. האכילה נעשית בגוף, אך היא מיוחסת לנפש, מפני שהנפש היא הרוצה, הבוחרת והמעניקה למעשה את משמעותו.

אפשר להסביר את האיסור באחת משתי דרכים. אפשר לומר שאכילת החֵלֶב באמצעות הגוף משפיעה באופן שלילי על הנפש. ואפשר לומר שהנפש מייחסת משמעות דתית ומוסרית להימנעות מן החֵלֶב, משום שהקדוש ברוך הוא אסר את אכילתו.

לפי שתי האפשרויות, האיסור אינו מתייחס לשינוי החומרי המתרחש בגוף כשלעצמו. הגוף הוא בשר ודם, ואין לו בחירה או משמעות עצמאית. ערכו של המעשה נובע מהשפעתו על הנפש או מן המשמעות שהנפש מייחסת לו.

איסור אכילת חמץ בפסח

עיקרון דומה קיים באיסור אכילת חמץ בפסח:

“שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ, אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם; כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל, מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי” (שמות יב, טו).

אכילת החמץ היא מעשה גופני, אך התורה מייחסת את האחריות ל”נפש ההיא”. שוב אנו רואים שהגוף הוא הכלי שבאמצעותו נעשית הפעולה, ואילו הנפש היא הרוצה והבוחרת.

גם כאן קיימות שתי אפשרויות: או שאכילת החמץ בפסח משפיעה על הנפש, או שהנפש מייחסת לאכילת החמץ ולהימנעות ממנו משמעות דתית ורוחנית. כגון, שאכילת החמץ מסמלת התעלמות מציווי התורה וממשמעותו של חג הפסח, ואילו ההימנעות ממנו מבטאת קבלת עול מצוות והזדהות עם זיכרון יציאת מצרים.

אין ערך עצמאי לשינוי הפיזי המתרחש בגוף בעקבות אכילת החמץ. משמעותו נובעת מן הנפש, מן הבחירה ומן היחס של האדם למצווה.

מצוות ברית מילה

כך גם במצוות ברית המילה:

“וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם, וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם. וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם, יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא. הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ, וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם. וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ; אֶת בְּרִיתִי הֵפַר” (בראשית יז, יא–יד).

ברית המילה מחוללת שינוי ממשי בגוף. למרות זאת, משמעותה אינה נמצאת בשינוי הגופני כשלעצמו. התורה מגדירה את המילה “אות ברית”. הגוף הוא המקום שבו מופיע האות, אך הנפש היא המייחסת לו משמעות של ברית בין האדם לבין הקדוש ברוך הוא.

גם כאן ניתן להסביר את ערכה של המצווה באחת משתי הדרכים: או שמצב הגוף, כשהוא נימול או ערל, משפיע על הנפש; או שהנפש מייחסת משמעות לגוף כשהוא נושא את אות הברית. לפי שתי האפשרויות, הערך אינו נובע מן השינוי החומרי, אלא מן היחס שבין הגוף לבין הנפש.

הגוף שואב את משמעותו מן הנפש

מן הדוגמאות האלה עולה שהגוף אינו בעל ערך מוסרי עצמאי. גוף נימול או ערל, גוף שאכל חמץ או נמנע מחמץ, גוף שאכל חֵלֶב או נמנע ממנו וגוף שאכל ביום הכיפורים או צם — כל אלה הם מצבים גופניים. המשמעות הדתית והמוסרית של המצבים האלה נובעת מן הנפש.

הנפש היא הרוצה, הבוחרת, מתכוונת ומייחסת משמעות. לכן הגוף מקבל את ערכו מן הנפש, ולא להפך.

אפשר לתאר זאת בשני אופנים משלימים. לפעמים הגוף מקבל משמעות מפני שהוא משפיע על הנפש, ולפעמים הוא מקבל משמעות מפני שהנפש מייחסת לו ערך. בכל מקרה, משמעותו אינה עומדת בפני עצמה.

זהו גם ההסבר לתענית יום הכיפורים. הגוף נמנע מאכילה ומשתייה, אבל הנפש היא המתענה. מתחולל שינוי בגוף, והשינוי הזה משפיע על הנפש. נוסף על כך, הנפש מייחסת לצום משמעות של מצווה, תשובה, טהרה וכפרה.

סיכום

מצוות התורה מכוונות אל האדם בעל הנפש והרצון, ולא אל הגוף כחומר העומד בפני עצמו. מצוות גופניות, כגון תענית, איסורי אכילה וברית מילה, מקבלות את משמעותן מן הנפש: או משום שהפעולה הגופנית משפיעה עליה, או משום שהיא מייחסת לפעולה ולמצבו של הגוף ערך ומשמעות.

הגוף מצד עצמו הוא בשר ודם. אין לו רצון עצמאי, בחירה מוסרית או תפיסה של טוב ורע. השינויים המתרחשים בו אינם מקבלים משמעות דתית ומוסרית מעצם היותם שינויים גופניים. משמעותם נובעת מן היחס שלהם לנפש.

לכן תענית יום הכיפורים היא אומנם פעולה הנעשית בגוף, אך היא מכוונת לעינוי הנפש. הגוף הוא האמצעי, ואילו הנפש היא התכלית. האדם משנה את מצבו הגופני כדי להשפיע על נפשו, להרחיקה מן ההנאות הגופניות ולהפנותה אל התשובה, הטהרה והכפרה או בגלל שהוא מייחס משמעות לשינויים של הגוף, זהו עומק הציווי “ועיניתם את נפשותיכם”, האדם משתמש בגופו כדי לפעול על נפשו. הגוף צם, אך הנפש היא המתענה, הגוף נמנע מן ההנאה, אך הנפש היא המעניקה להימנעות הזאת את משמעותה הרוחנית.