בחירה חופשית ומערכת המשפט – האם מערכת המשפט סבורה שיש בחירה חופשית? האם זו הוכחה שיש בחירה חופשית?
נתחיל מהפשוט אל המורכב, עצם העובדה שמערכת המשפט סבורה שיש בחירה חופשית אינה מהווה הוכחה בשום פנים ואופן לכך שיש או אין בחירה חופשית. זה רק אומר שהיא מאמינה שיש בחירה חופשית, ואמונה זו יכולה להיות נכונה או שגויה. עצם המחשבה שלהם שיש בחירה אינה מוכיחה את קיומה.
לגבי השאלה השנייה – האם מערכת המשפט אכן סבורה שיש בחירה חופשית – לשם כך יש להבהיר: מה בכלל ההבדל בין שפיטה וענישה של מערכת המאמינה שיש בחירה חופשית לבין מערכת הסבורה שאין בחירה חופשית?
ראשית, מבחינת היחס הנפשי לנאשם ולפוגע: מה מרגישים כלפי מי שפגע בנו? האם אנו מתייחס אליו כאל רובוט שפגע בנו, או כאל חיה שפגעה בנו?
אגב, היה סיפור בירושלים שנמר טרף אדם, משפחת הנרצח אמרה שאין צורך להרדים אותו, כי הוא עשה מה שהיה צריך לעשות. אילו אדם היה פוגע בילד שלהם מתוך רצון ומודעות, לא היו מתייחסים אליו כך. יש הבדל גדול בין היחס שאדם מתייחס לדומם שפוגע בו לבין אדם שפוגע בו. כאשר בן אדם פוגע, מי שסבור שהפוגע עשה זאת מרצונו החופשי, בכוונה ובמודעות, מתפתחת אצלו שנאה גדולה יותר כלפי אדם שפגע בו מאשר אם הפוגע היה חיה, צומח או דומם.
אם הפוגע היה דומם – למשל עץ שגרם לחבלה – היחס לעץ יהיה שונה, כי אין לו בחירה. לעומת זאת, כלפי אדם שיש לו בחירה, השנאה עשויה להיות גדולה יותר. כלומר, אדם החושב שלבן אדם יש בחירה יחווה שוני גדול מבחינה רגשית כלפי הפוגע, בהתאם לשאלה האם הפוגע היה דומם או אדם בעל בחירה. כלפי אדם שחושב שיש לו בחירה – השנאה עזה יותר.
גם כאשר שני בני אדם פגעו, ואחד פגע בכוונה והשני ללא כוונה – מי שחושב שלשניהם אין בחירה ייתן להם יחס שווה, כי שניהם פעלו מתוך חוסר שליטה. אך מי שמאמין שיש בחירה חופשית, יבחין ביניהם, השנאה תהיה גדולה יותר כלפי מי שעשה זאת מתוך בחירה.
גם בפועל, בענישה, יהיו הבדלים בין שתי התפיסות:
מי שחושב שאין בחירה – כל ענישה מתחילה ונגמרת בשיקולים של מניעת פגיעה עתידית. אם יהיה בטוח שלא יהיו השלכות שליליות בעתיד אם לא ייענש – אין טעם להעניש, והוא לא ייענש. מטרת הענישה תהיה רק להרתיע ולמנוע פגיעות עתידיות.
מי שחושב שיש בחירה – עשוי לחשוב שיש ערך להוציא את הצדק לאור גם בלי קשר לתועלת עתידית. גם אם אין הרתעה, עדיין יש טעם להעניש כדי “לגמול לאיש חסד כמפעלו ולתת לרשע כרשעתו” – מתוך ההבנה שהפועל בחר ברע בבחירה מודעת.
לפי מי שחושב שאין בחירה חופשית – אם יגיע לפניו רוצח בזדון, אך אין שום תועלת בהענשתו (אין מניעה, אין הרתעה) – לא יהיה טעם להענישו, כשם שלא היה מעניש חיה או בהמה. לפי השיטה הזו, השיקולים היחידים להענשה הם שיקולי מניעה והרתעה בלבד.
אולם מי שמאמין שיש בחירה חופשית – ימצא טעם להעניש גם אם אין תועלת עתידית. אילו חיה או דומם “רצחו”, לא היה מענישם מטעמי צדק, כי אין להם בחירה. לכן העיקרון של “גמול צדק” חל רק על מי שפעל מבחירה.
מה שמקשה על ההבחנה הוא שגם מערכת משפט המענישה לפי עקרון של צדק – לא בהכרח עושה זאת משיקולי צדק טהור. ייתכן שענישה לפי מידת הכוונה נעשית משיקולי הרתעה בלבד, ולא מתוך תפיסה של צדק כשלעצמו.
לכן, ההבדל הוא בשיקולים, לא תמיד במעשה עצמו. מבחינה מעשית, ייתכן שהענישה תהיה דומה, אבל העיקרון המכוון יהיה שונה, האם פסק הדין מבוסס על שיקולי תועלת בלבד, או שיש גם שיקול של עשיית צדק לשמו.
לסיכום:
העובדה שמערכת המשפט דוגלת בבחירה חופשית אינה הוכחה שיש בחירה חופשית. זו רק האמונה שלה, והיא יכולה להיות צודקת או טועה.
מערכת המשפט בנויה על שיקולי מניעה והרתעה, אך יש בה גם מרכיב של עשיית צדק, הנובע מהאמונה שבני אדם פועלים מתוך בחירה. הדבר מתבטא, בין היתר, בכך שיש החמרה בעונש כאשר הייתה כוונה ורצון לרצוח, לעומת מקרים שבהם לא הייתה כוונה. מערכת שמאמינה בבחירה חופשית תראה ערך בעונש גם לשם הצדק עצמו, בעוד מערכת שאינה מאמינה בבחירה תעניש אך ורק משיקולי תועלת.
