שאלות וספקות – סוגים של שאלות וספקות, חלק 1:

שאלות וספקות – סוגים של שאלות וספקות, חלק 1:

מה הם שני סוגים של הטלת ספק?

הטלת ספק באמינותו של מקור המידע (האם הוא צודק/אמין).

הטלת ספק בשאלה האם מקור המידע אכן אמר/העביר את המידע הספציפי הזה.

מה הם שני סוגים של שאלות?

שאלה לגבי התוכן שהתקבל: “מה הוא אמר/הראה?”.

שאלה לגבי תקפות התוכן: “האם מה שהוא אמר/הראה נכון?”.

מה הם שני סוגים של שאלות על החושים?  מהם שני סוגים של הטלת ספק בחושים?

ספק באמינות החושים עצמם: האם מה שהחושים מראים לי משקף באמת את המציאות? (האם הם “צודקים”?).

ספק בשאלה מה החושים אמרו: האם החושים שלי אכן רשמו/שידרו לי את המידע הספציפי הזה? (האם הם “אמרו” שיש X? (

מה הם שני סוגים של הטלת ספק בזיכרון?

ספק באמינות הזיכרון עצמו: האם הזיכרון שלי מסוגל לשקף נאמנה את מה שאירע? (האם הוא “צודק”?).

ספק בשאלה מה הזיכרון אומר: האם אני באמת זוכר את האירוע הספציפי הזה? (האם הוא “אמר” שכך היה?).

מה הם שני סוגים של שאלות על הזיכרון?

שאלה לגבי תוכן הזיכרון: “מה אני זוכר”?

שאלה לגבי אמינות הזיכרון: “האם מה שאני זוכר נכון?”

מה הם שני סוגים של שאלות על עדים? / הטלת ספק בעדים?

ספק באמינות העד: האם העד הזה אמין ומדויק בדרך כלל? (האם הוא “צודק”?).

ספק בעדות הספציפית: האם העד אכן אמר את הדברים המיוחסים לו? (האם הוא “אמר” כך?).

מה הם שני סוגים של הטלת ספק בשכל?

ספק באמינות השכל וההבנה: האם השכל שלי מסוגל לתפוס ולהבין נכון את המציאות? (האם הוא “צודק”?).

ספק בשאלה מה השכל אמר: האם הבנתי נכון את המידע? האם זה מה שהשכל שלי באמת מסיק? (האם הוא “אמר” שכך הדבר?).

 

ניתוח והבחנה בין שני הסוגים:

כאשר יש מידע שאני קולט בחושים, ואני רוצה להטיל בו ספק, כגון: החושים אומרים לי “זה עץ”.
השאלה במאמר זה היא: מה הכוונה “להטיל ספק בחושים”?
האם הכוונה היא להטיל ספק אם החושים צודקים, או להטיל ספק אם החושים אומרים שזה המידע הנכון?

דוגמה: אני רואה את ראובן.

פירוש ראשון של הטלת ספק בחושים: האם החושים צודקים? אולי החושים לא צודקים, ולכן כאשר אני רואה את ראובן, אם אינני מאמין לחושים – אינני יכול להיות בטוח שזה ראובן.

פירוש שני של הטלת ספק בחושים: אולי החושים שלי לא אומרים לי שזה ראובן; אולי החושים שלי אומרים לי שזה מישהו אחר.

צריך להבהיר ולחדד: מתי הטלת הספק בחושים היא מצד שמטילים ספק בחושים עצמם, ומתי הטלת הספק היא מצד שאולי החושים לא אמרו לי את מה שאני חושב שהם אמרו.

דוגמה נוספת: מישהו נמצא במדבר ורואה מים מרחוק.
שתי שאלות אפשריות:

האם החושים צודקים? (ולכן אולי אין מים?)

האם החושים אמרו לי שיש מים?

כלומר: האם החושים אמרו לי, ואם אכן אמרו – האם הם צודקים או לא? אם החושים אינם צודקים, אז לא משנה אם אמרו או לא – זה לא מעלה ולא מוריד. אבל אם אנו חושבים שהחושים צודקים, זה כן משנה אם אמרו: אם אמרו – המידע נכון; ואם לא אמרו – המידע שגוי.
במילים אחרות: אם החושים אינם צודקים – הדיון נגמר. אם החושים צודקים – נבדוק אם אמרו או לא.

דוגמה נוספת בתחום אחר: ראובן אומר משהו. יכולים להיות שני סוגי ספקות:

האם ראובן אמר את הדבר הזה?

האם ראובן אמין באמירה שלו?

איך מזהים אם הטלת הספק היא על עצם אמינות החושים או על השאלה האם החושים אמרו לנו?
התשובה: יש “לדרוך את הרגל” ולראות אם יש ספק או אין ספק. אם אין ספק ב”דריכת הרגל”, משמע שהטלת הספק אינה על עצם החושים, אלא על השאלה האם החושים אמרו או לא אמרו.
הסבר: ברגע שהספק הוא על אמינות החושים, אז על כל מידע שמגיע מהחושים יהיה לנו ספק; לא ייתכן מידע כלשהו שמתקבל מהחושים שלא יהיה בו ספק.
אך אם הספק הוא האם החושים אמרו או לא אמרו, אז הספק יכול להיות רק במקרים ספציפיים שאיננו בטוחים בהם שהחושים מסרו לנו.

וצריך לדייק:
אם הספק הוא רק על חלק מהמידע שמתקבל מהחושים, ולא על כל המידע – בהכרח שהטלת הספק אינה בחושים עצמם. כי אילו הייתה הטלת הספק בעצם החושים, היה ספק בכל המידע שמתקבל מהם, ולא רק בחלקו.
אבל אם יש ספק בכל המידעים – זה עדיין לא בהכרח אומר שהטלת הספק היא בחושים עצמם; זה יכול להיות כך או כך. עם זאת, אם הספק הוא על החושים עצמם, בהכרח שהוא על כל המידע של החושים.
ואילו אם הטלת הספק היא האם החושים אמרו או לא – היא יכולה להיות על חלק מהמידע או על כולו. אבל אם הספק הוא על החושים עצמם, הספק חייב להיות על כל המידע.

דוגמאות נוספות:

דוגמה: המלצר.

האם המלצר אמר שיש בתפריט בשר?
כאן הספק הוא מסוג 2: האם אמר או לא אמר, ולא אם הוא אמין.

דוגמה: “עורכת הדין שולמית בון סוכה” או “עורכת הדין שולמית בונה סוכה”?
הספק הוא: מה הוא אמר? (סוג 2), ולא אם האמירה נכונה.

במילים אחרות:

1. אולי החושים עצמם מוגבלים, ולכן אינם אמינים?
2. אולי החושים לא אמרו?

ההבדל המעשי:
אם הספק הוא האם החושים אמרו או לא – אז אם אהיה בטוח שהחושים אמרו לי, תהיה לי ודאות שהדבר נכון (כי אני סומך עליהם).
אבל אם אינני מאמין לחושים עצמם, אז לא משנה מה הם אומרים; גם אם יתברר שאכן כך אמרו – עדיין אהיה בספק.
בשני המקרים התוצאה היא ספק, אך הסיבה שונה: באחד חוסר אמון במקור, ובשני חוסר ודאות לגבי התוכן שהמקור העביר.

דוגמאות להבחנה:

“אולי מישהו אחר היה רואה אחרת?” – ספק האם החושים אמרו (סוג 2)

“אולי החושים שלי לא קולטים את המידע נכון?” – אם זה נאמר על מקרה ספציפי, זה יכול להיות סוג 2; אם נאמר באופן כללי – זה סוג 1 (ספק באמינות החושים).

דוגמאות לספק בזיכרון:

הזיכרון מוגבל, לכן אינני בטוח במה שהזיכרון אומר לי” – ספק באמינות הזיכרון (סוג 1).

הזיכרון שלי לקוי בגלל הזקנה, לכן אינני בטוח במה שאני זוכר” – ספק האם הזיכרון אמר (סוג 2).

יש לי כאב ראש, ולכן אינני בטוח במה שאני רואה” – ספק האם ראיתי (סוג 2).

אף פעם אי אפשר לסמוך על הזיכרון” – ספק באמינות הזיכרון (סוג 1).

תעשה בדיקת זיכרון” – הספק הוא האם זוכר או לא (סוג 2).

“לא זוכר’ אינה ראייה” – ספק בזכירה (סוג 2).

1. “הזיכרון יכול להטעות אותנו” – ספק באמון בזיכרון (סוג 1).
2. “בעבר הטעה אותי הזיכרון, ולכן אינני בטוח בו תמיד” – יכול להתפרש לשני הכיוונים.
3. “אולי מישהו אחר היה זוכר אחרת” – ספק בזכירה (סוג 2).
4. “האם ודאי לי שהזיכרון שלי אומר את מה שהוא אומר לי?” – ספק האם זוכר (סוג 2).

דוגמאות לספק בשכל:

1. “השכל מוגבל, ולכן אינני בטוח במה שהשכל אומר לי” – ספק באמון בשכל (סוג 1).
2. “השכל שלי לקוי בגלל הזקנה, ולכן אינני בטוח במה שאני חושב” – ספק האם השכל אמר (סוג 2).
3. “אף פעם אי אפשר לסמוך על השכל” – ספק באמינות השכל (סוג 1).
4. “תעשה בדיקה קוגניטיבית” – הספק הוא האם השכל חשב או לא (סוג 2).
5. “‘לא יודע’ אינה ראייה” – דיון על מה השכל אמר (סוג 2).
6. “השכל יכול להטעות אותנו” – אי־אמון בשכל עצמו (סוג 1).
7. “אולי מישהו אחר היה חושב אחרת” – ספק האם השכל חשב נכון (סוג 2).
8. “האם ודאי לי שהשכל שלי אומר לי את מה שהוא אומר לי?” – ספק בהבנה (סוג 2).

סיכום בלשון אחרת:

בחושים: אני רואה עץ.

ספק 1: אולי אינני רואה עץ? (האם אמר?)

ספק 2: אני רואה עץ, אבל אולי החושים אינם מראים לי את האמת? (האם צודקים?).

בזיכרון: אני זוכר שהיה כאן עץ.

ספק 1: אולי אינני זוכר טוב שהיה כאן עץ? (האם אמר?).

ספק 2: אולי הזיכרון אינו יכול להראות מה שהיה באמת? (האם צודק?).

בשכל: אני מבין שיש עץ.

ספק 1: אולי אינני מבין שיש עץ? (האם אמר?).

ספק 2: אולי ההבנה שלי אינה יכולה להבין אם באמת יש עץ? (האם צודקת?).

איך לעשות את ההבחנה בפועל?
יש להגדיר: מה הכוונה כששואלים שאלה אחת, ומה הכוונה כששואלים את השנייה. יש לשאול: “האם יש הבדל ביניהן, או שהן אותו הדבר?” אם יש הבדל – זו ההבחנה.
בכל מקרה, השאלה היא תמיד: האם הם אמרו לי או לא? ואם התשובה חיובית עולה השאלה השנייה: האם מה שהם אמרו נכון?

דוגמאות מורכבות יותר(הולוגרמה, קסמים, סרטוני AI:)
במקרים אלו האדם בטוח שהוא רואה דבר־מה, אך מטיל ספק בשאלה האם מה שהוא רואה משקף את המציאות. כאן הספק הוא מסוג אמינות החושים, אך באופן סלקטיבי ולא כללי. כלומר, ייתכן גם ספק חלקי באמינות החושים – רק במצבים ספציפיים (לאחר נטילת סמים, בצפייה בהולוגרמה וכדומה).

מדוע קשה להבין שקיימים שני סוגי ספק בחושים?
משום שבחיי היום־יום אנשים מטילים ספק בעיקר בשאלה “האם החושים אמרו?” (למשל: “האם הרמזור היה אדום או ירוק?”), ופחות שואלים: “מי אמר שהחושים צודקים?”

סדר הטלת הספק:
אם אין אמון במקור (סוג 1), אין טעם להמשיך ולבדוק מה הוא אמר, כי ממילא לא נסמוך עליו.
אך אם אנו סומכים על המקור, אנו ממשיכים לברר: האם הוא אכן אמר את הדבר הספציפי הזה? (סוג 2).

הטלת ספק במקורות כתובים (לימוד):
גם כאן יש שני סוגים:

האם זה כתוב / האם הבנתי נכון את מה שכתוב? (סוג 2).

האם מה שכתוב הוא אמין ונכון? (סוג 1).

הבחנה סופית:
האם אני סומך על עצמי (על חושי, זיכרוני, שכלי)?
אם התשובה היא לא – הספק הוא מסוג 1 (באמינות המקור).
אם התשובה היא כן, אך אינני יודע אם באמת קלטתי/זכרתי/הבנתי נכון – הספק הוא מסוג 2 (בתוכן שהתקבל).