גזלייטינג – הטלת ספק בידיעות והבחנה בין עובדה לפירוש
המושג “גזלייטינג” מתאר מצב שבו אדם מנסה לגרום לאדם אחר לחשוב שהוא משוגע, או לפחות לגרום לו להטיל ספק בעצמו, בזיכרון שלו, בידיעות שלו וביכולת שלו להבין את מה שקורה במציאות.
לדוגמה, אדם אומר לך דבר מסוים, ולאחר מכן, כאשר אתה מזכיר לו את הדברים, הוא אומר: “מה פתאום? בכלל לא אמרתי את זה. אמרתי לך בדיוק את ההפך”.
או שאתה מספר לו על אירוע שקרה, והוא אומר לך: “זה בכלל לא קרה. אתה מדמיין. אתה ממציא”.
אפשר לקחת את זה למצב קיצוני עוד יותר. אדם אומר לך: “למה בכלל באת? הרי אמרתי לך לא לבוא”. אתה בטוח שהוא דווקא ביקש ממך לבוא. אולי אפילו יש לך דבר כתוב שמוכיח זאת, והוא עדיין אומר לך: “לא, אתה לא מבין מה כתוב. אתה לא יודע לקרוא נכון”.
כאשר הדבר נעשה שוב ושוב ולאורך זמן, האדם שמולו עלול להתחיל לחשוב: רגע, אולי באמת אני משוגע? אולי אני לא זוכר נכון? אולי יש לי בעיה במוח? אולי הדברים שאני בטוח שקרו בכלל לא קרו? אולי אני מדמיין?
זה יכול להיעשות בכוונה כדי לערער את האדם האחר. מדוע אדם רוצה לעשות זאת ומה המניע שלו – זו כבר שאלה נפרדת. עצם התופעה היא הניסיון לגרום לאדם לפקפק בעצמו ובידיעותיו.
כלומר, אין מדובר רק בשקר רגיל. בגזלייטינג האדם מנסה לערער אצל האחר את הביטחון שלו בעצמו ובתפיסת המציאות שלו. לא רק לומר לו: “אתה טועה בפרט מסוים”, אלא להביא אותו למצב שבו הוא כבר שואל את עצמו: אולי הבעיה היא בי? אולי אני משוגע?
מה מקור המושג “גזלייטינג”?
מקור המושג הוא בסרט שנקרא “Gaslight” – “אור גז”.
בסיפור שמופיע בשיחה מסופר על זמרת שנרצחה בביתה. לפני שנרצחה היא גידלה ילדה שהייתה בת משפחתה. לאחר הרצח הילדה עזבה את הבית ולמדה מוזיקה במקום אחר.
מי שרצח את הזמרת היה אדם שניסה לשדוד אותה ולמצוא את התכשיטים שלה. הוא רצח אותה, אבל לא הצליח למצוא את התכשיטים שחיפש.
כעבור זמן הילדה גדלה, ובמסגרת לימודי המוזיקה שלה היא הכירה את האדם והתאהבה בו. השניים התחתנו, והוא הציע להם לחזור ולהתגורר בבית של דודתה שנרצחה.
אלא שהאישה אינה יודעת שבעלה הוא למעשה אותו אדם שרצח את דודתה.
הוא חוזר לבית מפני שהוא עדיין מחפש את התכשיטים שלא הצליח למצוא בזמן הרצח.
אבל כדי שיוכל לפעול בחופשיות ולהשתלט על המצב, יש לו תוכנית נוספת: לגרום לאשתו לחשוב שהיא משתגעת, להביא לכך שתאושפז בבית משוגעים, להפוך לאפוטרופוס שלה, להשתלט על הנכסים שלה ובמקביל להמשיך לחפש את התכשיטים.
לשם כך הוא מתחיל בתהליך שיטתי של ערעור הביטחון שלה בעצמה.
השעון – האם היא לקחה אותו או שהוא הניח אותו אצלה?
אחת הדרכים שבהן הוא מערער אותה היא באמצעות חפצים.
לדוגמה, הוא לוקח את השעון שלו ומחביא אותו אצלה. אחר כך הוא אומר לה שהשעון שלו נעלם.
היא אומרת שאינה יודעת היכן הוא.
ואז השעון נמצא אצלה.
מבחינתה מתעוררת שאלה: איך השעון שלו הגיע אליי?
הוא נותן לה את התשובה: את לקחת אותו.
היא אומרת: לא לקחתי.
והוא גורם לה לחשוב: אולי לקחת ולא שמת לב? אולי לקחת ושכחת? אולי את מבולבלת? אולי את באמת לא זוכרת את מה שעשית?
וכאן נמצאת נקודה מרכזית בבירור: מהי העובדה ומהו הפירוש?
העובדה היא:
השעון שלו נמצא אצלה.
אבל השאלה כיצד הגיע השעון אליה היא כבר שאלה של פירוש.
פירוש אחד הוא:
היא לקחה את השעון, ומכיוון שהיא משתגעת היא אינה זוכרת שלקחה אותו.
פירוש שני הוא:
הוא עצמו הניח את השעון אצלה כדי לגרום לה לחשוב שהיא לקחה אותו ושכחה.
היא אינה חושדת בו, ולכן הפירוש שהוא מציע מתחיל להיראות לה אפשרי.
וכאן מתחיל הספק לחדור פנימה. היא אינה אומרת רק: “אני לא יודעת איך השעון הגיע לכאן”, אלא מתחילה לחשוב: אולי באמת אני עשיתי את זה ואני פשוט לא זוכרת?
לאט־לאט היא מתחילה להטיל ספק בזיכרון של עצמה.
התמונה, הסיכה והמכתב
אותו מנגנון חוזר גם במקרים אחרים.
הוא מחביא תמונה ואחר כך שואל אותה היכן התמונה. כאשר היא יודעת היכן היא אמורה להיות, הוא יכול להפוך גם את הידיעה הזאת נגדה.
הוא נותן לה סיכה, לוקח אותה ממנה ולאחר מכן מאשים אותה שאיבדה אותה.
כאשר היא טוענת שלא איבדה אותה, הוא יכול שוב לערער אותה: אולי איבדת ואת פשוט לא זוכרת?
כך נוצרת שוב אותה תבנית: הוא יוצר מציאות מסוימת, מסתיר ממנה את מה שהוא עצמו עשה, ולאחר מכן משתמש בתוצאה כדי לגרום לה לפקפק בזיכרון שלה.
גם כאשר מישהו שולח לה מכתב, הוא מעלים אותו ואומר לה שלא נשלח אליה שום מכתב.
מבחינתה היא שוב צריכה לבחור בין שתי אפשרויות: האם מה שהיא זוכרת אכן קרה, או שמא היא מדמיינת ומתבלבלת?
וככל שהדבר חוזר על עצמו, השאלה כבר אינה רק על החפץ המסוים: איפה הסיכה? איפה התמונה? האם הגיע מכתב?
מתחילה להתעורר שאלה על עצמה:
אולי אני באמת לא יודעת מה קורה? אולי אני זוכרת דברים שלא קרו? אולי אני עושה דברים ואחר כך שוכחת שעשיתי אותם?
בן הדוד – שליטה גם בקשר שלה עם אחרים
בשלב אחר בן הדוד שלה מגיע לבית כדי לבקר אותה.
הבעל אינו רוצה שהיא תפגוש אותו.
לכן הוא אומר לבן הדוד שהיא אינה רוצה לראות אותו.
גם כאן הוא שולט במידע שמגיע לכל אחד מן הצדדים.
האישה רואה את בן הדוד ומנסה להגיע אליו, אבל הבעל שוב מסובב את האירוע באופן שגורם לה להיראות בעיני עצמה כמי שאינה מבינה מה קורה.
כלומר, הוא אינו רק משקר לה בנקודה מסוימת. הוא בונה סביבה מציאות שבה שוב ושוב היא נדרשת לבחור בין מה שנראה לה שקרה לבין הסיפור שהוא מספר לה.
הרעשים בעליית הגג
הנקודה שממנה הגיע השם “Gaslight” קשורה למה שקורה כאשר הבעל אומר לאשתו שהוא יוצא לעבודה.
בפועל הוא אינו הולך לעבודה. הוא עולה לעליית הגג וממשיך לחפש שם את התכשיטים של הדודה.
האישה נמצאת בבית ושומעת רעשים מלמעלה.
היא חושבת לעצמה: יש כאן רעשים. מישהו הולך למעלה.
אבל לכאורה אין אף אחד בבית שיכול לעשות זאת. בעלה הרי “הלך לעבודה”, ובבית נמצאת רק המנקה.
לכן היא אינה מבינה מאין מגיעים הרעשים.
כאשר היא מספרת לבעלה שהיא שומעת רעשים, הוא אומר לה שאין שם אף אחד ושמה שהיא מתארת אינו קורה.
וכאן מתחילה הטלת הספק לפעול שוב:
אם אין שם אף אחד, אז מה אני שומעת?
ואם הוא אומר שאין רעש, ואחרים אינם מאשרים שיש רעש:
אולי באמת אין רעש? אולי אני מדמיינת אותו?
מדוע אור הגז נחלש?
במקביל קורה דבר נוסף.
התאורה בבית פועלת באמצעות גז.
כאשר הבעל עולה בחשאי לעליית הגג ומדליק שם את האור, צריכת הגז שם גורמת לאור בחדר שלה להיחלש.
האישה מבחינה בכך.
מבחינתה יש עכשיו שתי תופעות שמתרחשות יחד:
היא שומעת רעשים מלמעלה, ובאותו זמן היא רואה שהאור בחדרה נחלש.
מכאן היא חושבת שיש מישהו בבית.
אבל כאשר היא מספרת זאת לבעלה, הוא אומר לה שוב שאין שם אף אחד ושהיא מדמיינת.
כך הוא מצליח להביא אותה בהדרגה למצב שבו היא כבר אינה בטוחה במה שהיא שומעת ורואה.
מכאן גם השם “Gaslight” – אור גז: השינוי באור הגז היה אירוע ממשי שהיא הבחינה בו, אך בעלה ניסה לגרום לה לחשוב שכל מה שהיא חווה הוא חלק מהשיגעון שלה.
עובדה ופירוש – איפה בדיוק נמצא הבלבול?
גם כאן עולה השאלה: מהי עובדה ומהו פירוש?
האישה אומרת:
“אני שומעת רעש.”
זו העובדה מבחינת מה שהיא חווה.
אבל מכאן היא אומרת:
“יש מישהו בבית.”
זה כבר פירוש של הרעש.
באותו אופן:
“השעון שלו נמצא אצלי” – עובדה.
אבל:
“אני לקחתי את השעון” – פירוש.
ואפשר להציע פירוש נוסף:
“הוא שם אצלי את השעון כדי לגרום לי לחשוב שלקחתי אותו.”
הבעיה היא שהוא מצליח לגרום לה לקבל את הפירוש שלו למציאות.
היא רואה שהשעון אצלה, והוא אומר לה: הנה ההוכחה שלקחת אותו.
היא אומרת שאינה זוכרת שלקחה אותו, והוא הופך גם את חוסר הזיכרון להוכחה נוספת לכך שהיא משתגעת: לקחת אותו, אבל בגלל מצבך אינך זוכרת שלקחת.
כך כל דבר שהיא אומרת יכול להפוך לחלק מן הסיפור שהוא בונה נגדה.
האם הרעש עצמו הוא עובדה – או שאולי אני מדמיינת?
הבירור מסתבך עוד יותר כאשר אדם אחר בבית אומר שאינו שומע את הרעש.
האישה אומרת:
“אני שומעת רעש.”
אבל אם מישהי אחרת אומרת לה: “אני לא שומעת שום רעש”, היא מתחילה לשאול:
רגע, אולי אני באמת מדמיינת?
כלומר, היא כבר אינה מטילה ספק רק בפירוש שלה לרעש. היא מתחילה להטיל ספק גם בידיעה עצמה.
בתחילה השאלה הייתה:
יש רעש – מה גורם לו?
עכשיו השאלה נעשית:
האם בכלל יש רעש, או שאני מדמיינת שיש רעש?
וכאן הגזלייטינג עובר מדרגה.
בהתחלה אפשר להתווכח על הפירוש: שמעתי רעש, אבל אולי טעיתי בשאלה מה גרם לו.
אחר כך הספק עובר לעצם הידיעה: אולי בכלל לא שמעתי רעש.
ומכאן הוא יכול לעבור עוד שלב:
אם אני שומעת דברים שאינם קיימים, אולי אני באמת משוגעת.
מתרחש סוג של מעגל פנימי:
“אני משוגע, אני לא משוגע, אני כן משוגע, אני לא משוגע, אני מדמיין.”
זה כבר אינו ספק נקודתי לגבי עובדה אחת. האדם מתחיל להטיל ספק בעצמו כמנגנון שיודע את המציאות.
השבועה והספק בזיכרון
היה גם מקרה שבו היא מוכנה להישבע שלא לקחה דבר מסוים.
אבל הוא מזהיר אותה, למעשה: גם אם תישבעי, איך את יודעת שלא לקחת? הרי אם את משוגעת, ייתכן שלקחת ואינך זוכרת.
זה מהלך חזק במיוחד.
האישה אומרת:
“אני יודעת שלא עשיתי את זה.”
והוא עונה לה למעשה:
“אבל אם הבעיה שלך היא שאת אינך זוכרת נכון, כיצד הזיכרון שלך יכול לשמש ראיה לכך שלא עשית את זה?”
כך הוא גורם לה להטיל ספק במנגנון שבאמצעותו היא אמורה לבדוק את הטענה שלו.
היא אינה רק שואלת מה קרה. היא מתחילה לשאול:
האם בכלל יש לי דרך לדעת מה קרה?
אם אני אומרת “אני זוכרת”, אפשר לומר לי שהזיכרון שלי פגום.
אם אני אומרת “אני שומעת”, אפשר לומר לי שאני מדמיינת.
אם אני אומרת “אני רואה”, אפשר לגרום לי לשאול האם מה שאני רואה באמת נמצא שם.
וכך הספק אינו נשאר ביחס לידיעה מסוימת, אלא מגיע אל היודע עצמו.
אולי הבעיה אינה במה שאני יודע; אולי הבעיה היא בי.
“אולי אני משוגע?”
וזו למעשה הנקודה החריפה של הגזלייטינג בתמליל.
האדם מתחיל בשאלה:
האם הדבר הזה באמת קרה?
ממשיך לשאלה:
האם אני זוכר נכון שהוא קרה?
ומשם יכול להגיע לשאלה:
האם אפשר בכלל לסמוך על הזיכרון שלי, על החושים שלי ועל הידיעות שלי?
ולבסוף:
אולי אני משוגע?
כלומר, הספק הולך ומתרחב.
בהתחלה אני מטיל ספק בפירוש.
אחר כך אני מטיל ספק בעובדה.
אחר כך אני מטיל ספק בידיעה שלי על העובדה.
ובסוף אני מטיל ספק בעצמי כמי שיודע.
רעיון חריף נוסף:
“גם אם המציאות היא משוגעת… גם אני משוגע.”
כלומר, ברגע שהספק חודר עמוק מספיק, כבר קשה לאדם להעמיד את עצמו מחוץ למציאות ולומר: המציאות סביבי אינה הגיונית, אבל אני יודע בוודאות שאני רואה אותה נכון.
אם כל מה שקורה סביבי נראה משוגע, ואם אני עצמי חלק מאותה מציאות וחווה אותה באמצעות השכל שלי, מנין לי שהשיגעון הוא רק “בחוץ” ולא גם בי?
זהו בדיוק המשחק שנוצר בגזלייטינג:
המציאות משוגעת או שאני משוגע?
מה שאני רואה אינו הגיוני, או שהבעיה היא בדרך שבה אני רואה אותו?
אני מדמיין, או שהמציאות באמת כפי שאני חווה אותה?
ככל שהאדם נשאב לתוך הספק הזה, קשה לו יותר להשתמש בעצמו כדי לצאת ממנו, משום שגם הכלים שבהם הוא משתמש – הזיכרון, החושים והשכל – כבר נמצאים מבחינתו תחת סימן שאלה.
הרגע שבו מישהו אחר אומר: “גם אני שומע”
בסופו של דבר מגיע אדם אחר שחושד שמשהו אינו תקין.
האישה מספרת לו על הרעשים.
ואז קורה דבר משמעותי מאוד: הוא אומר לה שגם הוא שומע אותם.
כלומר, לראשונה מישהו מבחוץ מאשר את מה שהיא חווה:
“גם אני שומע. את לא משוגעת.”
עד עכשיו בעלה הפך כל דבר שחוותה לעוד סיבה לפקפק בעצמה.
עכשיו מגיע אדם נוסף ואומר: הדבר שאת שומעת אינו רק אצלך. גם אני שומע אותו.
יש כאן משמעות גדולה דווקא מפני שהבעיה כבר אינה רק הרעש. אילו השאלה הייתה רק “האם יש רעש?”, היה מספיק לגלות את מקורו.
אבל בשלב הזה היא כבר הטילה ספק בעצמה.
לכן האמירה “גם אני שומע” אינה רק אישור לכך שיש רעש. היא מחזירה לה את האפשרות לומר:
לא כל מה שחשבתי ששמעתי היה דמיון. לא כל מה שידעתי היה שקר.
הם עולים לעליית הגג ומגלים שם את הבעל, שמחפש את התכשיטים.
אז מתברר שכל אותם רעשים לא היו דמיון. היה להם מקור ממשי.
ומתברר גם שהאדם ששכנע אותה שהיא אינה מסוגלת להבין את המציאות הוא זה שבנה במכוון את המציאות המטעה הזאת.
לבסוף מתברר גם שהוא הרוצח שרצח את דודתה.
“איזו סכין? אני הרי משוגעת”
בסיום מגיע היפוך.
הבעל נתפס ונקשר. האישה מחזיקה סכין, והוא מבקש ממנה לחתוך את החבל ולעזור לו.
ואז היא משתמשת נגדו בדיוק באותו מנגנון שהוא הפעיל נגדה.
היא אומרת לו, למעשה:
“איזו סכין? אני הרי משוגעת. אני רק מדמיינת שיש כאן סכין. אולי גם אתה רק חושב שיש כאן סכין.”
זה כמעט השיא של כל הסיפור.
כל הזמן הוא אמר לה:
את מדמיינת.
את משוגעת.
את רואה דברים שאינם קיימים.
את לא זוכרת מה עשית.
ועכשיו, כאשר הוא זקוק לכך שהסכין תהיה מציאות ממשית, היא מחזירה אליו את אותו ספק:
מי אמר שיש כאן סכין? אולי אני רק מדמיינת אותה?
אם אני משוגעת, כפי שאמרת לי כל הזמן, אולי גם הסכין שאני מחזיקה אינה באמת קיימת.
כך היא משתמשת בגזלייטינג שלו נגדו.
מה מתברר מתוך הסיפור?
הנקודה המרכזית אינה רק הסיפור על אדם שמשקר לאדם אחר.
הבירור הוא על היחס שבין עובדה, פירוש, ידיעה והיכולת שלנו לסמוך על עצמנו.
יש עובדה, ויש פירוש שאנו נותנים לעובדה.
השעון נמצא אצלה – עובדה.
מי הניח אותו שם – פירוש שצריך לברר.
היא שומעת רעש – זו הידיעה שלה מתוך החוויה.
מה גורם לרעש – זו כבר שאלה נוספת.
הבעיה מתחילה כאשר פירוש מוצג כאילו הוא העובדה עצמה.
אבל בגזלייטינג יש שלב עמוק עוד יותר: האדם אינו מסתפק בכך שהוא מציע לך פירוש אחר לעובדות. הוא גורם לך להטיל ספק ביכולת שלך לדעת את העובדות עצמן.
אולי לא שמעת.
אולי לא ראית.
אולי לא אמרתי.
אולי שכחת.
אולי לקחת ואינך זוכר.
אולי האירוע שאתה זוכר כלל לא התרחש.
אולי מה שאתה חושב שהוא עובדה הוא רק דמיון.
ומכאן הספק יכול להגיע עד האדם עצמו:
אולי אני באמת משוגע?
לכן הבירור של עובדה ופירוש חשוב. צריך לברר מה אני יודע, מה אני מפרש מתוך מה שאני יודע, ומה גורם לי להטיל ספק בידיעה עצמה.
הגזלייטינג מדגים תהליך שבו הספק הולך ומעמיק: מפירוש לעובדה, מהעובדה לידיעה, ומהידיעה אל האדם היודע עצמו.
בסופו של דבר האדם כבר אינו שואל רק:
“מה באמת קרה?”
אלא:
“האם אני בכלל יכול לסמוך על עצמי כשאני אומר שמשהו קרה?”
וזה המקום שבו המשפט “אולי אני משוגע” מקבל את מלוא משמעותו: לא רק שאולי פירשתי את המציאות בצורה לא נכונה, אלא אולי עצם הדרך שבה אני תופס, זוכר ויודע את המציאות אינה אמינה.
ואם אפילו המציאות עצמה נראית לי משוגעת – עדיין נשארת השאלה: האם המציאות משוגעת, או שגם אני משוגע?
