מודעות

אחדות – מהם הגורמים לחוויית אחדות? ראובן: חלמתי חלום שבו אני נמצא בחוויה של אחדות, שבה כל המציאות היא חוויה שלי, ואני מדמיין שהכול הוא אני. למשל, אני חולם שאמי היא יצירה של המחשבות שלי; את הזוגיות שלי אני חושב וחולם – הכול נובע ממני, ואין דבר מלבדי. ובחלום אני מפחד לגלות ולחשוף שהכול הוא […]

מוות וחיים – מה עדיף: לחיות או לא לחיות? האם טוב יותר לחיות מאשר לא לחיות? האם אדם צריך לפחד מהמוות, והאם הפחד הזה בכלל מוצדק? כמו כן, יש לחקור האם העובדה שאדם מעדיף לחיות על פני למות מהווה הוכחה לכך שלבני אדם טוב יותר לחיות. לכאורה, ניתן לטעון שעצם ההעדפה האנושית לחיים מוכיחה כי

רצון ופעולה – האם הרצון מחייב פעולה? האם יש פעולה ללא רצון? בעיקרון, הרצון והפעולה הם שני מושגים נפרדים, שכל אחד מהם עומד בפני עצמו. משום כך, נראה על פניו כי יכולה להתקיים פעולה ללא רצון, כפי שיכול להתקיים רצון ללא פעולה. כך, למשל, אנו יכולים לראות אדם המשתוקק לאכול אך אינו אוכל בפועל –

“הכול אחד והכול טוב” – האמנם? כולנו שומעים לפעמים את המשפט הרוחני הזה, אבל האם עצרנו פעם לחשוב מה זה באמת אומר? מהי בכלל “אחדות”, והאם היא באמת תמיד “טובה”? אם נפרק את זה פילוסופית, יש שני סוגים שונים לחלוטין של אחדות שמבלבלים ביניהם. בואו נעשה סדר: האחדות השכלית (ההגיונית) כאן אין פרדוקסים. ההגדרה פשוטה:

אחדות – מהי אחדות, האם היא טובה, ומהי המשמעות של “הכול אחד והכול טוב”? ישנם שני סוגים של אחדות: אחדות שכלית: אחדות שאין בה פרדוקסים, והגדרתה היא שבמציאות קיים רק דבר אחד בלבד, ואין שום דבר נוסף מלבדו. אחדות פרדוקסלית: אחדות שבה גם דברים מנוגדים וסותרים חוסים תחת אותה אחדות, כלומר, אחדות הניגודים. לדוגמה, לפי

קבלה מול פילוסופיה: שתי דרכים להבנת המציאות – מבט לל”ג בעומר הקבלה, כשמה כן היא – דבר שמקבלים. כלומר, ידע על המציאות שבא בקבלה מן השמים. רש״י מסביר את ההבדל בין חכמה, בינה ודעת כך: ״וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה״ (שמות ל״א, ג׳). רש״י שם מפרש: חכמה – ״מה שאדם שומע

קבלה ופילוסופיה – מה בין קבלה לפילוסופיה? ל״ג בעומר הקבלה, כשמה כן היא, דבר שמקבלים. ידע על המציאות שמגיע בקבלה מן השמים. רש״י מסביר את ההבדל בין חכמה, תבונה ודעת: ״חכמה – מה שאדם שומע מאחרים ולמד. תבונה – מבין דבר מלבו מתוך דברים שלמד. דעת – רוח הקודש״. רש״י, שמות ל״א, ג׳. לפי תפיסת

אמונה – האם אנחנו באמת יכולים להאמין בכל דבר? אנשים יכולים להאמין בכל דבר. מה הכוונה ב”כל דבר”? הכוונה היא לכל דבר כפשוטו, לכל רעיון ממש, ללא יוצא מן הכלל. יכולים להאמין באלים השולטים בעולם. יכולים להאמין שחוטים אדומים מביאים מזל טוב לחיים. יכולים להאמין בכל רעיון, גם כזה שאינו עולה על הדעת. גם בדבר

האם לאלוהים יש גוף? בין פשט המקרא לבין ההיגיון האם לאלוהים יש גוף ודמות הגוף? ומה הכריח את חכמי ישראל לומר שאלוהים אינו גשמי, למרות התיאורים הרבים בתורה שנראים לכאורה כסותרים זאת? עדות המקרא מול דרך ההיגיון מי שקורא בתורה כפשוטה יכול להתרשם שלאלוהים יש דמות וגוף. הוא מתואר כמי שמדבר כבן אדם: “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים

האם לאלוהים יש גוף? כשקוראים בתנ”ך, קל לקבל את הרושם שלאלוהים יש דמות אנושית. פסוקים כמו “נעשה אדם בצלמנו” או תיאורים שבהם אלוהים מדבר ורואה, גורמים לנו לדמיין ישות בעלת גוף. אולם כשמפעילים את ההיגיון, התמונה משתנה. הסיבה לכך פשוטה: גוף הוא דבר מוגבל, הוא תופס מקום, משתנה וסופי. אם נתאר את אלוהים כבעל גוף,

אדם עשוי להרגיש משועבד כאשר אומרים לו מה לעשות. לעיתים הוא מגיב לכך דווקא בסירוב, מתוך רצון לברוח מתחושת השעבוד. אך לא פעם, גם כאשר הוא מסרב, מתוך רצונו שלא לעשות את מה שנאמר לו, הוא עדיין ממשיך להרגיש משועבד. כלומר, בשני המצבים הוא חווה שעבוד: כאשר הוא עושה את מה שאומרים לו, הוא מרגיש

אדם רוצה להיות חופשי ולכן הוא לא עושה מה שאומרים לו. אבל אז הוא מגלה שגם הרצון שלו לא לציית משעבד אותו. כלומר, או שהוא משועבד לאחרים, או שהוא משועבד לעצמו. אבל אולי הבעיה עמוקה יותר: לא מי שולט בו, אלא עצם זה שיש בו רצון שמפעיל אותו. כי גם כאשר הוא עושה את רצונו,

השאלה עצמה מניחה הנחת יסוד: שאנשים צריכים לחשוב בהיגיון. ועל בסיס הנחה זו נשאלת השאלה מדוע אנשים חושבים שלא בהיגיון? אך האם הנחת היסוד הזאת נכונה? מי קבע שאנשים חייבים לחשוב בהיגיון? ואולי כלל אין חובה כזו? לעיתים זו מחשבה ילדותית במקצת, ההנחה שכולם צריכים לחשוב כפי שאני חושב. אך מי אמר שאחרים חייבים לחשוב

רגע לפני ששואלים למה אנשים לא חושבים בהיגיון, צריך לשאול שאלה פשוטה יותר: מי אמר שהם צריכים לחשוב בהיגיון? ואולי בכלל מדויק יותר לשאול: לא למה הם לא חושבים בהיגיון, אלא למה הם לא חושבים כמו שנראה לי הגיוני. אבל גם כאן עולה שאלה: מי אמר שהם צריכים לחשוב כמוני? האמת הפשוטה היא שגם אני

יש מצבים שאדם אינו רוצה בהם, אך כאשר הוא מבין שהם מחויבים — הוא לומד להכיל אותם, לקבל אותם, ולהפחית את ההתנגדות אליהם. כך למשל, אדם שחלה במחלה שאינו רוצה בה, אך ככל שהוא מבין שהיא הכרחית או בלתי ניתנת לשינוי, הוא מתחיל להכיל אותה ולהתנגד לה פחות. כך גם כאשר אדם מפסיד כסף: בתחילה

כשקורה משהו שלא רצינו, מחלה, הפסד, מצב נתון עם הזמן, אם מבינים שזה מחויב, מתחילים לקבל ולהתנגד פחות. אבל מה עם הרצון עצמו? נניח: אתה רוצה משהו ואין אותו. יש כאן שני סוגי סבל: גם מהחוסר עצמו, וגם מהרצון שלא יהיה לך את הרצון הזה. כלומר לא רק המציאות מכאיבה, אלא גם הרצון. אז מה

אם תמיד חייב להיות סבל — כיצד ייתכן מצב הפוך? ואם זה אינו מתיישב עם דברים אחרים — האם זו בכלל בעיה? ייתכן שהשאלה עצמה שגויה. במקום לשאול “איך זה מסתדר עם משהו אחר”, נכון יותר לשאול: מי אמר שזה נכון? ולפני כן — מה זה בכלל אומר? לא כל טענה חייבת להתיישב עם טענות

זו אחת השאלות המטלטלות ביותר — אך גם אחת המוטעות ביותר, כאשר אינה נבחנת עד היסוד. השאלה הזו נשענת על הנחה סמויה: שאלוהים מובן דרך הקטגוריות האנושיות שלנו. האדם מדמה את האל מתוך עצמו — ואז שופט אותו לפי אותם דימויים. אם יש לאדם רגשות — הוא מניח שגם לאלוהים יש רגשות. אם הוא חש

יש דברים שהידיעה שלהם וההשגה שלהם הן אחת. כלומר, עצם הידיעה היא כבר ההשגה. אם כן, לא ניתן לדעת אותם מבחוץ, ולא ניתן לצייר אותם מבלי להיות כבר בתוכם. אם ניישם זאת על ימות המשיח, מתקבלת סתירה חריפה: מצד אחד – כדי לצפות, צריך לצייר. מצד שני – אם הציור אמיתי, הרי שכבר השגת; ואם

לכל אחד יש ציור של ימות המשיח, כיד הדמיון הטובה עליו או כיד השכל הטוב עליו. אך לא נדע באמת איך יהיו עד שיהיו. הרבה אנשים מדמים את ימות המשיח כשינוי המצב הנוכחי ושיפור מצבם למשהו אחר, שנראה להם שיהיה טוב יותר. אך אילו היו מתבוננים מעט, היו מבינים מיד שאין באותם ציורים וציפיות שלמות

קיימים שני מצבים מרכזיים.המצב הראשון הוא להיות עם שכל – לדעת, להבין ולהיות חכם באמצעות החשיבה. לשכל יש דרגות ורמות שונות.המצב השני הוא העדר שכל – חוסר יכולת להבין ולדעת את הדברים המתרחשים בחיים. השאלה היא: מה קשה יותר לאדם – להיות חסר שכל, או להיות בעל שכל? התשובה היא: תלוי.אם מדובר בהפחתה מסוימת של

אפשר להתבונן על החיים ועל המציאות בדרכים רבות ושונות. אחת הדרכים היא תפיסה של יקומים מקבילים. לפי תפיסה זו, כל האפשרויות וכל המצבים קיימים בכל רגע נתון. כלומר, ברגע זה ממש מתקיימים במקביל יקומים שבהם קיימות כל הצורות האפשריות של האדם הפרטי ושל המציאות הכללית. השאלה היא: האם טוב או רע להסתכל על החיים באופן

הבנה והסברה – איך להסביר נכון? איך להסביר כאשר יש קושי להסביר לעצמנו או לאחרים? מה עושים כאשר יש אי הבנה? כאשר איננו מבינים את עצמנו, מה צריך לעשות? לפעמים, כאשר קיימת אי הבנה בשיח עצמי או בשיח עם אחרים, חוזרים שוב ושוב על הטענות ולא מתקדמים. מה שצריך לעשות במצבים כאלה כדי להתקדם ולהגיע

וודאות בקיום העצמי – האם היא קיימת? יש הסבורים כי הדבר היחיד שוודאי במציאות הוא הקיום העצמי. מנגד, יש הטוענים כי דעה זו שגויה, שכן כדי להכיר בקיום העצמי, חייבת להתקיים הכרה בישות שאינה “אני” (ה”אחר”) ובישות “מקיפה” המכילה את האני ואת השונה ממנו. לפי גישה זו, אדם אינו יכול לדעת שהוא קיים מבלי לדעת

שאלות וספקות – סוגים של שאלות וספקות, חלק 2: איך לעשות את ההבחנה אם הטלת ספק היא באמינותו של מקור המידע או בשאלה האם מקור המידע אכן אמר/העביר את המידע? אם הטלת הספק היא כללית, אז השאלה היא כללית ולא ספציפית. לכן, אם אכן השאלה הייתה על אמינות החושים עצמם, השאלה הייתה כללית – האם

שאלות וספקות – סוגים של שאלות וספקות, חלק 1: מה הם שני סוגים של הטלת ספק? הטלת ספק באמינותו של מקור המידע (האם הוא צודק/אמין). הטלת ספק בשאלה האם מקור המידע אכן אמר/העביר את המידע הספציפי הזה. מה הם שני סוגים של שאלות? שאלה לגבי התוכן שהתקבל: “מה הוא אמר/הראה?”. שאלה לגבי תקפות התוכן: “האם

מה בטוח נכון – האם יש וודאות בקיום של ה”אני“? שום דבר לא בטוח נכון. שום דבר. המודעות היא ודאי נכונה כי  אין דרך להטיל בה ספק. קיומה הכרחי, לכן היא ודאית ובטוח נכונה. כי איך אפשר להטיל ספק בחוויית הקיום? בחלום, ה”אני” שבחלום חווה את קיומו. אף־על־פי־כן, אנחנו יודעים שחוויית הקיום של ה”אני” שבחלום

בחירה חופשית – האם אדם זז מעצמו? האם אדם שונה מדומם? האם אדם זז מעצמו? ומהי הבחירה החופשית אם כל פעולה שלנו תלויה בתנאים חיצוניים? השאלה הזו נוגעת במורכבות של הקיום האנושי, במערכת היחסים בין הרצון, המודעות והתנועה העצמית. אם נתחיל בשאלה הפשוטה: האם אבן זזה מעצמה? ההבנה הראשונית היא שלא. אבן לא זזה מעצמה.

שקר ואמת: מה באמת מלמד אותנו תהליך החקירה? האם תהליך של שינוי מחשבות על ידי חקירה של מהי האמת זהה לתהליך של שינוי מחשבות באמצעות בירור מהו השקר? כאשר אדם עובר תהליך שבו הוא מטיל ספק בדעותיו הקודמות, חוקר ובודק את אמיתותן, אנו נוטים לראות בתהליך זה מאמץ כן להגיע אל האמת. אך האם תהליך

האם העולם נצחי? מה יהיה בסוף העולם? האם העולם יתקיים לנצח? האם המציאות כולה נצחית? האם היא חייבת להיות כך? במבט ראשון, יש לפנינו מציאות. היא קיימת – זו עובדה. ועם זאת, היא משתנה. כל הזמן. אבל אם נביט לעומק, נראה שגם זו לא כל האמת. המציאות משתנה – נכון. אבל גם לא משתנה. כלומר,

שליטה על הרצון – האם היא אמיתית או אשליה? ואם זו אשליה – מהי אותה אשליה? אנו צריכים לבאר: מהי שליטה? מהו רצון? ומהי אשליה? ורק לאחר מכן לראות אם שליטה ברצון היא אשליה או אמת. ראשית נגדיר מהי שליטה. כאשר אנו אומרים שאנו שולטים על כלב – מה המשמעות של זה? איך אנו יודעים

האם אפשר לשנות רגשות רק באמצעות הרצון, ללא שום פעולה נוספת? ראשית, הנחת היסוד של השאלה היא שהרגשות הם תוצאה של סיבות. כלומר, אם אדם מרגיש את רגשותיו באופן אקראי, אז ברור שהרצון להיות שמח לא יכול ליצור את המצב של שמחה – שכן אם האדם יהיה שמח או לא, זהו תהליך אקראי לחלוטין. לכן,

שאלות ותשובות ופרשנויות על ספרים בדיוניים – כלי להבנה או מכשול לאמת? יש אנשים הקוראים ספרים בדיוניים, שואלים שאלות רבות עליהם, ומציעים תשובות והסברים מגוונים לאותן שאלות, תוך בניית מערכות שלמות של פרשנויות. השאלה היא האם תהליך זה מחכים את האדם ומקרב אותו לאמת, או שמא מדובר ב”טחינת מים” שאינה מקדמת אותו להכרת האמת? לצורך